ענן כבד רבץ רוב השבוע על פריז. למרבה ההפתעה היא הייתה קרה פחות מירושלים, רק קודרת מאוד. העיר באפור. עד לרגע האחרון שקלתי לבטל את הנסיעה אליה, כדי שלא להחמיץ את מה שהצטייר ליומיים־שלושה כשבוע ישועת הריבונות של יישובי יו"ש, אך בסוף התברר לי שלא אחמיץ דבר. הישועה מתעכבת.
מוכרחים לספח מיד, הטיף לי מוסר נהג מונית יהודי שבא לאסוף אותי מנמל התעופה. בתגובה שאלתי אותו כיצד יגיבו הצרפתים. האם יכירו בתור מחאה במדינה פלסטינית? ינסו להכאיב לנו בדרך אחרת?
זה לא באמת מעניין אותם, הוא אמר. בהמשך קיבלתי תמונת מצב דומה מגורם מוסמך יותר. התקשורת הצרפתית אכן מיעטה לעסוק בהתפתחות המדינית המעסיקה אותנו בשבועיים האחרונים. אולי נמאס לה מהמזרח התיכון, אולי זה הברקזיט הבריטי ואולי הקורונה. אפילו הדרג המדיני בבירה הצרפתית הגיב במתינות יחסית על עסקת המאה. לכאורה נוצרה הזדמנות פז לממשלת ישראל לקבוע עובדות בשטח, שעת חסד נדירה שבנדירות. יש רוב בממשלה, יש גם רוב בכנסת, אז למה מחכים?
לשני אנשים בעיקר: ג'ארד קושנר ואביחי מנדלבליט. אם קושנר ימשיך לעכב את יישום הפרק הציוני בעסקת המאה של חותנו, היועץ המשפטי כאן עלול לעכב את החלת הריבונות בטענה שממשלת מעבר מנועה מלחולל דרמה כה גדולה. ערב הבחירות הקודמות הוא אישר את ההכרה הממשלתית ביישוב מבואות־יריחו רק מפני שראש הממשלה הצליח לשכנע אותו שאפילו עיכוב קל יטרפד את ההרשאה האמריקנית למהלך. אפשר לעשות את זה רק עכשיו, דיבר אל ליבו גם ראש המל"ל מאיר בן־שבת.
אלא שהפעם טראמפ מתמהמה, בלחץ חתנו, ולנתניהו יש בעיה מדינית ומשפטית קשה בדרך לריבונות. בלי אמריקה זה לא ילך. חורף 2020 אינו דומה לחורף 1981־1982 של סיפוח הגולן על אפו וחמתו של ממשל רייגן או לחורף 1949 של העברת הכנסת לירושלים תוך כדי צפצוף בן־גוריוני ארוך על האו"ם. רק דונלד טראמפ מסוגל לגרום לאביחי מנדלבליט לאשר את העברת הריבונות בממשלה ולהטיל וטו במועצת הביטחון על צעדי עונשין אפשריים נגד ישראל בעקבות החלת הריבונות.
עד אמצע השבוע שעבר הבין נתניהו שיש אישור אמריקני להחלת הריבונות מיד אחרי הטקס בבית הלבן. גם דיוויד פרידמן הבין. השגריר האמריקני בישראל העביר מסר חד־משמעי ברוח זו לכל מי שעמד איתו בקשר ערב ההמראה לוושינגטון – נתניהו, בנט, סמוטריץ', שקד, שליחי מועצת יש"ע ועיתונאים עבריים אחדים בעלי דעות פרו־ישראליות. רק ביום שלישי בערב התברר שקושנר מתנגד בתוקף, ושהנשיא זורם איתו. בירושלים מסבירים שהיה קצר בתקשורת. לא הונאה, לא סיבוב פרסה, לא בגידה, קצר.
העמדה העדכנית של האמריקנים גורסת שתהיה ריבונות, אבל רק במכה אחת. הם מתנגדים לשני סבבי ריבונות שלהערכתם יכפילו את הקושי הגלובלי והביטחוני הכרוך במהלך. אין להם חשק להיכנס פעמיים לחדר הניתוח כשאפשר להסתפק בניתוח יחיד ומתוכנן היטב. הצרה היא שהמפות המדויקות טרם שורטטו, שורטטה רק מפה רעיונית של אחד למאה אלף. מפות עבודה מדויקות יותר יצריכו הרבה עבודה ולא מעט זמן.
כזכור, לצוות השלום האמריקני היו שלוש שנים להתכונן, לשקוד על המפות, להתייעץ עם המתנחלים, אבל העקרונות היו חשובים לו יותר מהפרטים הקטנים. הוא רצה מדינה פלסטינית והוא רצה ריבונות עברית. לימין הישראלי קשה מאוד עם העיקרון הראשון, אך הוא אמור להכיר בנס הגדול שבעיקרון השני. גם אם הריבונות לא תוחל לפני הבחירות, נשיא ארצות הברית כבר הכיר רשמית במפעל ההתיישבות היהודית. התנכרות אמריקנית של עשרות שנים, כמעט חצי מאה, למפעל הזה הפכה בן לילה לתמיכה נלהבת. ההיסטוריונים כבר רשמו לפניהם כי החל בפברואר 2020 ארצות הברית מתנגדת בתוקף לעקירת יישובים. זהו הישג מדיני כביר שבנימין נתניהו רשאי לנכס לעצמו, למרות הקצר המביך של השבוע שעבר, נאום בר־אילן, חאן אל־אחמר ושאר העוונות שהימין נוהג לזכור לו. מה שמגיע, מגיע.
השבוע הקפיד נתניהו לא לצייר את קושנר כעוכר ישראל. הוא שידר ביטחון מוחלט בכך שטראמפ יעמוד בהבטחתו, כפי שהבטיח בעבר וקיים להעביר את השגרירות לירושלים ולהכיר בריבונות ישראל בגולן. הייתה לו רק כוכבית אזהרה אחת: בתנאי שגנץ לא ירכיב את הממשלה הבאה. אם אני מנצח, אמר לנציגי המתיישבים שנועדו עמו שלשום, טראמפ יממש את הבטחתו. אם גנץ ינצח, תשכחו מזה.
ראשי יש"ע השיבו לו שדווקא בגלל הסיכון שיפסיד מוכרחים להחיל ריבונות עכשיו, עוד לפני הבחירות, אך לא הטילו ספק בכנות כוונותיו. ראש הממשלה הצליח לשכנע אותם, ואת כל מי שבקי בהשתלשלות ענייני הריבונות מול וושינגטון, שהוא עושה ככל יכולתו בנדון, ואף מעבר לכך. גם שר הביטחון נפתלי בנט עשה השבוע ככל יכולתו במהלך ביקורו בוושינגטון. דא עקא, בינתיים קושנר מתבצר בעמדתו. תכונת הסדר שלו לא מתיישרת עם לוח הזמנים הפוליטי שלנו. הוא גם רוצה לתת לפלסטינים עוד הזדמנות להתחרט ולאמץ את התוכנית, הזדמנות שבוודאי יחמיצו.
כך או כך, בנאומו בבית הלבן בשבוע שעבר שילם נתניהו את המס הישראלי הכרוך בהעברת התוכנית, כשהכריז שישראל מוכנה להיכנס למשא ומתן על בסיס העסקה. זו לא הייתה הכרה ישראלית רשמית במדינה פלסטינית, וישראל גם לא נדרשת לעשות מעבר לכך כל עוד הפלסטינים לא ממלאים את רשימת הדרישות הארוכה שהוגשה להם. נכון לעכשיו הם ממלאים בקבוקי תבערה, דורסים חיילים, וגורמים לתקשורת הישראלית לבשר בצהלה על גל פיגועים חדש. בשמאל כבר מייחסים אותו לעסקת המאה, וכמובן מטילים את האשם על הימין. זה קצת מזכיר את האשמות הימין בעידן אוסלו וההתנתקות, אבל רק קצת. בניגוד לשמאל, הימין לא הבטיח שקט ושלווה בתמורה להגשמת משאלות הריבונות שלו. לכל היותר הוא הבטיח ריבונות. על אף אכזבות השבוע וקושנר היא מעולם לא הייתה כה קרובה.
