תילי תלים של תיאוריות נבנו בסוף השבוע על גבו של משפט אחד אומלל. מהומה פוליטית-חברתית על לא כלום. "סערת הדרבוקות" שמסרבת לשכוך היא תולדה של ציניות פוליטית שלא יודעת שובע. יש נושאים בהם קל לבחור צד, בין אם אתה נתניהו, או איימן עודה, או שאתה עצמך מזוהה עם השבט הלבן. גזענות הרי, יש להוקיע. איש בציבור אינו אוהב גזענות.
אלא שהניסיון לצייר את יועז הנדל כיאיר גרבוז גרסת 2020 חוטא לאמת. אולי עמוק בפנים הוא בז לתרבות המזרחית, אולם כיוון שאינני מכירה את האדם אישית כדי לקבוע זאת, אעדיף להיצמד לטקסט; לא צריך להיות חובב קונצרטים משכיל כדי להבין דבר או שניים בהבנת הנקרא. גם אחרי שקראתי מספר פעמים את הריאיון איתו בעיתון הארץ, לא הצלחתי להבין את פשר המהומה. כשהנדל השווה בין מנטליות של קונצרטים מווינה למנטליות של דרבוקות, הוא בהחלט הפגין בורות כלפי העושר התרבותי של יהודי המזרח. כנראה שגם היה יכול לבחור ניסוח מוצלח יותר. אך האם קבע מי מיהם עדיפה על השנייה? לא תמצאו זאת בדבריו.
אי אפשר לצפות מפוליטיקאים, ובראשם חברי הליכוד, לוותר על הטרמפ. אבל נדמה שגם הנדל הופתע לנוכח הטרמפיאדה העמוסה, כולל בחבריו למחנה עופר שלח ואורנה ברביבאי שהפגינו העדר קולגיאליות כשנתנו לו ציונים במדד הגזענות והנאורות.
יחד עם זאת, תהיה זו טעות להניח את כל כובד המשקל על כתפי חברי הכנסת. הם בסך הכול נותנים לציבור מה שהוא מבקש: מענה מינימלי לשיח הזהויות העדתי ששולט במרחב. הדיונים המהותיים, שמלאים בשאלות קשות כלפי מדיניות כור ההיתוך ששלטה בישראל יותר מדי זמן, הם דבר מבורך. האמירה של הנדל נגעה בפצע פתוח – הסוגיה המזרחית שעוד שותתת דם.
אולם הסערה שנוצרה כתוצאה מאמירה איזטורית שכזו, מסיטה מסדר היום את המקומות בהם גזענות אמיתית עוד קיימת – או לפחות המקומות שמתמודדים עם השלכותיה: הפערים בין המרכז לעיירות הפיתוח, אליהן הועברו במשאיות אלפי העולים ממדינות ערב; או סוגיית חטופי תימן, שעוד נותרה פתוחה.
אם כבר, אמירה של ממש בדברי חבר הכנסת טמונה דווקא בהמשך המשפט, שמשום מה הושמט במרבית הגינויים. "בסוף חלק מלהיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת", אומר הנדל, "זה שגם נוצרת תרבות מסוימת". האם הנדל, הישראלי היפה, הפטריוט בעל הבלורית, אכן חושב שיש תרבות אחת שעלינו להתאים עצמנו אליה? ומה זה בכלל אומר?
בהקלטה מתוך הריאיון שפורסמה הבוקר בגל"צ נשמע הנדל אומר שלטעמו צריך ליצור נוסח תפילה מעורב. בתפיסת עולמו, הוא מסביר, העדה איננה מקור להגדרה עצמית, כי אם הישראליות. אפשר להתווכח עם זה, אפשר לחוש ניכור, אך אל תמהרו לשלוף את השד העדתי מכול בקבוק. יש מספיק קוטלרים וגרבוזים שצמאים לכותרות.
