במוצאי השבת לפני כשבוע נערכה הפגנת אלפים (לפי "הארץ") או מאות (לפי שאר עיתוני הארץ) מערביי המשולש, במחאה על הסעיף בעסקת המאה הנוגע ליישוביהם. בסעיף המפתיע נכתב: "יישובי המשולש כוללים את כפר־קרע, ערערה, בקה־אל־גרבייה, אום־אל־פחם, קלנסווה, טייבה, כפר־קאסם, טירה, כפר־ברא וג'לג'וליה. קהילות אלו, אשר בעיקרן מזדהות כפלסטיניות, היו במקור אמורות להיות תחת שליטת ירדן לפי הסכמי שביתת הנשק ב־1949, אבל מסיבות ביטחוניות נותרו בשטח ישראל. החזון מהרהר באפשרות, בהתאם להסכם בין הצדדים, כי גבולות ישראל ישורטטו מחדש כך שיישובי המשולש יועברו לשטח פלסטין".
מה שערביי המשולש אמרו במחאתם הוא שאינם פלסטינים אלא ישראלים, ויש להם זכות להישאר לגור במקום שבו גדלו ובו הולידו את ילדיהם. הם נגד טרנספר, או כמו שח"כ יוסף ג'בארין אמר שם: "רעיון הטרנספר היה פעם שולי והזוי, אבל לאחרונה אימץ אותו הזרם המרכזי של הימין הישראלי והאמריקני". מזל שהתוכנית אינה מדברת על טרנספר, אלא רק מהרהרת בשרטוט מחודש של הגבול.
עד כאן מצוין. אני מבינה ללב המפגינים. הם רואים בעצמם ישראלים, שואפים לשוויון, מנסים להיטמע באוכלוסייה במדינה, ובתמורה מקבלים סכין בוגדנית בגב. פתאום אומרים להם "לא, אנחנו לא באמת רוצים אתכם. יאללה, תתחפפו". זה באמת לא נעים.
הטיעון הלאומי היה אחד מהטיעונים העיקריים שהנחו את התוכנית. במסמך נטען שהקהילות "בעיקרן מזדהות כפלסטיניות". כנראה הממשל טעה. הן לא פלסטיניות, אלא רוצות להישאר חלק ממדינת ישראל. כאן זה בית, כאן זה לב. ואם זה כל כך נכון ומעורר אמפתיה (גם פעילי שמאל יהודים באו להזדהות עם שכניהם), אז למה כל כך הרבה מפגינים נשאו בהפגנה הזאת דגלי פלסטין? למה הם נשאו שלטים הקוראים "נקריב את חיינו למען פלסטין ומסגד אל־אקצה"?
באתר ynet צוטט אחד המפגינים כאומר שאין לו "שום בעיה לחיות תחת שלטון הרשות, אבל זה מחליש את המאבק למען מסגד אל־אקצה". מה הבעיה שלך עם המסגד? מישהו מפריע לך לבוא להתפלל שם? לא. אבל החיים תחת שלטון פלסטיני כן פוגעים באיכות החיים שלך, בזכויות האדם שלך, בחופש שלך, ביכולת שלך להתפרנס בכבוד, ויותר מכול בהיותך גיס חמישי בתוך ישראל, הפועל להשמדתה. את כל אלו תוכל לממש רק כאן, בישראל, ארץ האפרטהייד הבלתי מוגבל. האם אני גזענית הזויה באומרי זאת? אולי, אבל למזלי המפגין אומר זאת במו פיו: "לא נאפשר לעסקה הזאת להתממש, גם אם נמות. כולנו מוכנים לצאת לרחובות לחסום כבישים ולא נפחד מהכלא ומכתבי אישום. נגייס אנשים למאבק שלא יסתיים בטוב". אירועי אוקטובר 2000 מכים שנית.
למה הערבים כועסים כל כך? כי קראו להם פלסטינים? מובן שלא. זה לא מעליב אותם, אחרת לא היו נושאים בטמטום כה רב את הדגל הפלסטיני. הם כועסים כי מישהו הרהר באפשרות שהם חבורת בוגדים הפועלים בתוך המדינה כדי להשמיד אותה. הם מאוד כועסים כששוקלים לשנמך את מעמדם האישי והאסטרטגי. באמת מרגיז.
אבל אולי אני טועה מהיסוד? האם יש טעם באופטימיות זהירה? אולי אנו רואים את הערבי הישראלי החדש, זה שבאמת רוצה להיות חלק מאיתנו, לשרת בשירות לאומי, לשלם מיסים כחוק, לשמור על הסביבה, לבנות עם אישורי בנייה, להיות נאמן לשלטון שאומנם הוא זר לו, אבל טוב אליו מאוד יחסית לאפשרויות האחרות? נכון, קשה לשיר "נפש יהודי הומייה", אבל גם בן דודו באנגליה שר שהאל ינצור את המלכה, וגם לו יש השגות לגבי הטקסט.
לא. פשוט לא. זה לא המצב. אני לא טוענת שכל הערבים הישראלים הם תא רדום של החזית העממית לשחרור פלסטין, אבל הסיבה לכך אינה ניגוד עניינים אידיאולוגי, אלא נוחות. אם זה הולך כמו פלסטיני, נושא דגל פלסטיני, ומאיים באלימות נגד כל פגיעה באינטרס הפלסטיני, ובליבו עדיין מפעמת התקווה שנתקפל מכאן בשלב זה או אחר – זה פלסטיני. ומכיוון שכל אדם זכאי למימוש הגדרתו הלאומית, גם תושבי המשולש צריכים להיכלל במדינת פלסטין, אם תקום. אנחנו לא רוצים שימשיכו להרגיש זרים ומופלים.
