מרתק לעקוב אחרי התגובות מהימין ומהשמאל לתוכנית המאה של טראמפ ולראות עד כמה הן משקפות רפלקסים מותנים ודפוסי מחשבה מיושנים שהתקבעו אצלנו בעשורים האחרונים. אפשר להבין לליבם של אנשי הימין האידיאולוגי. אנחנו למודי אכזבות, סקפטיים, רואי שחורות. כשאנחנו שומעים את המילים "תוכנית שלום" אנחנו מקבלים פריחה, נכנסים אוטומטית למגננה, ומוציאים ממחסני החירום את הסרטים הכתומים.
גם בשמאל הישראלי יש תופעה דומה. דפוס הקיבעון הוא הנוסחאות "שטחים תמורת שלום" ו"שתי המדינות", והן קנה המידה לניתוח, הערכה ושיפוט של תוכנית טראמפ. הם לא יכולים להשתחרר מתבנית הסכמי אוסלו, ועוסקים בחיפוש ההתאמה והדמיון בינם ובין עסקת המאה.
אלה כמו אלה טוענים שתוכנית טראמפ היא פחות או יותר אוסלו: סיפוח גושי התיישבות מחד גיסא, מדינה פלסטינית מאידך גיסא. לכאורה יש לטענה זו על מה לסמוך, גם אם יש הבדלים בין התוכניות. הבעיה היא שרוב האנשים רואים סיטואציות היסטוריות כתמונות בודדות, ולא כחלק מסרט. הם רואים את הפרטים, ולא את הכיוון והמגמה. הם לא רואים את הרצף. אבל רק מנקודת מבט של ראיית הדברים כתהליך יכולים הפרטים להיות מובנים.
כשנוסעים מתל־אביב לירושלים רואים את אותו נוף בדיוק שרואים כשנוסעים מירושלים לתל־אביב. כשעוצרים לרגע באמצע הדרך בשער הגיא, בלי להתחשב בכיוון הנסיעה, רואים את אותם עצים. אבל יש הבדל בכיוון ובמגמה. מירושלים לתל־אביב יורדים. מתל־אביב לירושלים עולים. אוסלו היה תהליך של כניעה. תוכנית טראמפ היא תהליך הכרעה. היא ההפך הגמור – היא המסקנה מכישלון אוסלו, והכישלון הזה הוא ההיגיון, המניע וכוח הדחף שלה.
חוסר היכולת לראות עד כמה תוכנית טראמפ מושרשת בעומק התהליכים ההיסטוריים והשינויים הגיאופוליטיים גם יצר את האכזבה המיותרת בימין כשנשמעו דבריו של ג'ארד קושנר על דחיית החלת הריבונות עד אחרי הבחירות. אבל גישתו של קושנר מעוגנת היטב ביסודות התוכנית, כי היא אינה מיועדת רק להכרעת הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקני. חלק יסודי שלה הוא גם מעטפת גיבוי והסכמה בינלאומיים. חלק ממדינות האיחוד האירופי ומדינות ערב אמורות לתמוך בה. תורף התוכנית והמפתח להבנתה ופרשנותה הוא הקביעה שהחלת ריבונות ישראל אינה מותנית בהסכמת הפלסטינים. גם אם העיקרון הזה אינו מופיע בכתב, הוא נאמר במפורש בתורה שבעל פה. כשקושנר תומך במפורש בעיקרון, ורק דוחה את יישומו בחודשים אחדים, הוא דואג לנראות של התוכנית ומוודא שהיא לא תיראה כמחטף חד־צדדי, כדי שהמעטפת הבינלאומית תוכל לתמוך בה.
כשקושנר מנסה לגייס את העולם לתמיכה, לפחות בשתיקה, הוא מגייס אותו להסכמה להחלת הריבונות הישראלית בלי קשר להסכמה פלסטינית. הוא מגייס אותו גם לתמיכה בלוח הזמנים ובתנאים הבלתי אפשריים שמציבה התוכנית לפלסטינים, ובראשם התנאי לפירוק חמאס מנשקו ולפירוז רצועת עזה. התנאי הזה נועד להבטיח שגם אם אבו־מאזן יתחכם ויסכים בקריצה לשאר התנאים, את התנאי הזה הוא לא יוכל למלא לעולם. מי שרואה בעסקת המאה תוכנית הכרעה מבין איזה יתרון אדיר יש בתמיכה של הקהילה הבינלאומית.
בהיבט הפוליטי הפנים־ישראלי, הדחייה "לאחר הבחירות" נועדה לאפשר הקמת ממשלת אחדות שתיצור הסכמה ישראלית רחבה וחיונית. עם זאת, קושנר יודע היטב עד כמה חשוב שנתניהו יוביל ליישום התוכנית ולא גנץ, ולכן גם מבין את הצורך הפוליטי של נתניהו להחיל ריבונות עוד לפני הבחירות, לפחות באופן מצומצם וסמלי. לא יהיה מפתיע אם בסופו של דבר, למרות השיקולים החשובים של קושנר, הוא ישחרר קצת את החבל כדי לסייע לנתניהו לנצח בבחירות.
ראשי מועצת יש"ע ואנשי ימינה מפעילים על נתניהו לחץ כבד להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, כדי להניע אותו ללחוץ על קושנר וטראמפ שיאשרו זאת. משיכת החבל הזאת חשובה, אבל צריך גם להיזהר שהחבל לא ייקרע. אין מקום לאמירות נמהרות כמו "ללכת לטראמפ על הראש". אכן, בעיקרון היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקנית, אבל אם אפשר לגייס אותה, ואיתה גם הסכמה בינלאומית, אין ספק שיש בכך יתרון ששווה את ההתאפקות. עסקת המאה היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת. לימין האידאולוגי אסור לחבל בה. היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקנית, אבל אם אפשר לגייס אותה, שווה להתאפק.
