סערת מריחת הדגל בצבע חרדל בידי צוות הקמפיין של כחול לבן היא קצה מסע ההכתמה של מי שנטשו את דרך הציונות הדתית, פנו לרעות בשדות זרים, וכדי להצדיק את העריקה טענו שהבית שעזבו שינה את פניו.
ראשית מסע ההכפשה אי אז בתחילת שנות האלפיים, בעיקר סביב תקופת ההתנתקות. עד אז שימש בשיח הציבורי השם "חרדי לאומי" כדי לאפיין קבוצת אוכלוסייה שהכיפה הסרוגה הייתה ממנה והלאה. כשאמרת "חרדי לאומי" התכוונת לחרדים חובשי כיפות שחורות שיחסם למדינה אוהד עד כדי שליחת ילדיהם לצבא. הם לא היו מגזר בפני עצמו, אלא בשולי החברה החרדית וחלק ממנה.
לא ברור כיצד הפכה ההגדרה החברתית שיוחסה עד אז לחרדים להגדרתם של חלקים בציונות הדתית. מחקר היסטורי עשוי לגלות זאת. מה שבטוח הוא שלא החרד"לים אחראים לכך. מאז ומקדם הורכבה הציונות הדתית מגוונים רבים – החל בליברלים בקצה האחד וכלה בתורניים בקצה האחר. המשותף לכולם היה מפלגה דתית־לאומית, המפד"ל לגלגוליה. אך נטיית כמה מחובשי הכיפות הסרוגות לאימוץ תפיסות פוסט־מודרניסטיות ולתמיכה במפלגות שאינן דתיות, ששיאה בהצבעה ליש עתיד, היא שהביאה לשינוי התודעה.
נושא הדגל הוא ח"כ אלעזר שטרן, שהחל את דרכו עם ציפי לבני והמשיך לחיק יש עתיד, שלימים הצטרפה לכחול לבן. בנאומים ובראיונות הוא הקפיד לכנות את מפלגת הבית היהודי "הבית החרד"לי". הזרם התורני בציונות הדתית המשיך לראות בעצמו את אותו דתי־לאומי קדמון המחובר לתורה; מי שהמציאו את הכינוי הן הקבוצות הפוסט־מודרניסטיות, שביקשו ליצור תודעה פוליטית חדשה שתחקה את הציונות הדתית המסורתית. הדרך המחוכמת לכך עברה בבידול מהזרם התורני בציונות הדתית, ובניסיון להוציא את הזרם הזה מהציונות הדתית בשיוכו למחנה אחר – המחנה החרדי, שדרכו הרעיונית לא תמיד מצטלבת עם דרכה של מדינת ישראל.
בשביל שטרן ודומיו, חרד"לי הוא לא יותר מכינוי גנאי, סרח עודף שיש לנטרלו, והדרך לכך עוברת בהשמצת ציבור שלם שרואה בממלכתיות ובמדינת ישראל ערך.
עיון במשנת הדתיים הפוסט־מודרניסטים מעלה כי יש לבדוק אם הם עצמם ראויים להיקרא "ציונות דתית". בניגוד לחילונים ולחרדים, הציונות הדתית רואה במדינה ערך, ולא רק מכשיר. הציונות הדתית מבית מדרשו של הראי"ה קוק מסתכלת על המדינה ביחס גאולי של תחייה לאומית הכוללת שיבה של העם לארצו וחזרת התורה למקומה.
כחלק מהמהלך הא־לוהי הזה, המקף המחבר בין הדתי ללאומי עוסק בהמשכה של הא־לוהות אל האדמה. הוא עוסק בהופעת התורה במערכות החיים הציבוריות, קרי: מדינת ישראל. לכן ניתוק היהדות מחיי הכלל והפיכתה לנחלת הפרט בלבד, או "הפרדת הדת מהמדינה" שמציעים הפוסט־מודרניסטים, היא האסון הגדול ביותר שעלול לקרות לישראל. לכן הציבור הדתי־לאומי התורני, שחפץ מצד אחד בקדושת מדינת ישראל אך מן העבר השני מתנגד לכפייה דתית על הפרט, נעמד על הרגליים האחוריות ונזעק כאשר עולות יוזמות חדשות־ישנות לשינוי צביון המדינה.
בניגוד לרוב הציבור החרדי, בני הציונות הדתית התורניים אינם מסתפקים ב־ד' אמות של הלכה ובכך שאוטובוסים ציבוריים לא ייסעו בשבת ברחובותיהם, אלא נאבקים על כל המדינה. הם רואים חשיבות בכשרות ממלכתית, בגיור של הרבנות הראשית, בכותל נקי מרפורמות ובשבת ציבורית. לעומתם, האלעזר־שטרנים חובשים כיפה סרוגה על ראשם, אך רגליהם נטועות עמוק בהשקפה החרדית־לאומית, זו שאינה רואה צורך לחבר את הבשורה הא־לוהית לשלטון הארצי.
זר עלול לטעות לחשוב שהם דתיים לאומיים, אך הללו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתפיסת העולם של הציונות הדתית. בשבילם, היהדות והמסורת בכל הקשור למדינת ישראל הן לא יותר מפולקלור צדדי, לא קיומי לחיי האומה. המכונים כיום חרדים לאומיים הם־הם הציונות הדתית. לעומתם, כמאמר חכמים "מום שבך אל תאמר לחברך", הפוסט־מודרניסטים שסטו מדרך הציונות הדתית מתאימים יותר לכינוי הגנאי שאימצו כדי לתקוף אחרים. הם פשוט חרד"לים.
