תשעה קבין של יהירות והתנשאות כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים נטלו המשפטנים בשירות המדינה, וכולם באו לידי ביטוי במכתב ששיגר ביום רביעי היועץ המשפטי לממשלה לבכירי הפרקליטות. מטרתו של המכתב פשוטה: להסביר מדוע החליט אביחי מנדלבליט להסיר את התנגדותו למינוי מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות, דן אלדד, לממלא מקום פרקליט המדינה, על ידי שר המשפטים אוחנה. אולם במקום להעניק גיבוי לאלדד בתפקיד הלא פשוט שהסכים לקחת על שכמו ולאחל לו הצלחה, בחר היועמ"ש לנצל את המכתב להשתלחות בשר אוחנה ובממלא המקום המיועד.
כזכור, החוק ברור מאוד. מינוי ממלא מקום לפרקליט המדינה נמצא בסמכות שר המשפטים. השר, על פי חוק, חייב להתייעץ בנושא רק עם אדם אחד: נציב שירות המדינה. ליועץ המשפטי לממשלה אין נגיעה חוקית לנושא. השלב היחיד שבו החוק מכניס לתמונה את היועמ"ש הוא במקרה שנוצר צורך בהארכת כהונת ממלא המקום מעבר לחצי שנה. במקרה כזה כבר לא מדובר ב"התייעצות" והחוק קובע שנדרשת הסכמה הן של היועץ המשפטי לממשלה הן של נציב שירות המדינה. אבל אנחנו ממש לא שם.
כל זה לא הפריע ליועמ"ש מנדלבליט להסביר בכתב שיש "מניעה משפטית" למנות לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה מועמד שהוא לא אישר. הנימוק כרגיל הוא "תקופת הבחירות" והחשש ל"אמון הציבור במערכת המשפט". כאילו ההתנהגות הבריונית של היועמ"ש, שמנסה לאכוף את עמדתו על השר באופן בוטה כל כך, מוסיפה לאמון הציבור במערכת.
המכתב חושף משהו מהטקטיקות המלוכלכות שננקטו במאבק הכוחות הזה בין שר המשפטים לבין היועמ"ש. מנדלבליט מציין במכתב שדן אלדד מונה לתפקיד אף שהחתום מעלה הסביר לשר המשפטים שהמועמד שאיננו מתאים לתפקיד. ואז מוסיף מנדלבליט איום מרומז, כמעט מאפיוזי: "אני סבור כי עו"ד אלדד שגה בכך שהסכים בנסיבות הקיימות לקחת על עצמו את התפקיד. צר לי כי בחר לפעול כפי שפעל".
נראה שהדברים מבטאים, בין השאר, תסכול מכך ששיטות העבודה המקובלות בברנז'ה המשפטית לא פעלו הפעם. כזכור, הסיבוב הקודם הסתיים בניצחון זמני של מנדלבליט על אוחנה, שרצה למנות לממלאת מקום פרקליט המדינה את עו"ד אורלי בן־ארי גינזברג. המינוי סוכל סופית כשהמיועדת נכנעה ללחצים שהפעילו עליה בכירי המערכת, ופשוט ויתרה על התפקיד. מנדלבליט קיווה כנראה שהמסר עבר, ומעכשיו איש מבכירי הפרקליטות לא יעז לערער על סמכותו. זה לא קרה, והמכתב נראה כנקמת היועמ"ש.
וכך, במקום שאלדד יקבל ממנדלבליט את ברכת הדרך – גם אם בחמיצות־מה – לקראת המשימה המורכבת שבפניו, הוא מקבל ממנו סכין מטפורית בגב. אלדד, חשוב לדעת, הוא דמות מוערכת מבחינה מקצועית בפרקליטות, ונחשב לאחד הבכירים והמוכשרים שבה. בתפקידו הוא הוביל את הטיפול בכמה וכמה תיקי דגל, ובהצלחה. מנדלבליט, לו רצה, בהחלט היה מסוגל למצוא כמה מילים טובות לכתוב עליו, ולו לשם הנימוס וטיהור האווירה. בסופו של דבר אלדד יצטרך למלא את התפקיד שהוטל עליו, בין שמנדלבליט אוהב זאת ובין שלא.
שוב מתברר שהדיבורים על "חיזוק אמון הציבור במערכת" לא שווים את המיקרופון שהם נקלטים בו. אם האמון בפרקליטות היה מעניין את היועמ"ש, הוא לא היה עושה דה־לגיטימציה חריפה כל כך למי שאמור לעמוד בראשה בחודשים הקרובים. מה שמעניין את היועמ"ש הוא להוכיח מי הבוס. קשה לו להתאפק מלבטא את התסכול על שלא הצליח לכופף את שר המשפטים ולגרום לו לפעול לפי הנחיותיו. נראה שמנדלבליט פשוט לא מצליח לבלוע את המציאות הזו, ואת המחיר של העימות ישלם, כמו תמיד, הציבור.
מסריח, אבל כשר
הדיון בוועדת הכנסת בבקשת החסינות של ח"כ חיים כץ היה לא פחות ממרתק. בסופו של דבר חברי גוש הימין וישראל ביתנו הצביעו בעד מתן חסינות לכץ, אולם חוסר הנחת מהגשת כתב האישום נגדו עטף כמעט את כל חברי הוועדה. לו הייתה ההצבעה חשאית, נראה שהרוב בעד חסינותו של כץ היה גדול ומוחץ הרבה יותר.
הדיונים בוועדה חשפו את הבעייתיות בכתב האישום נגד כץ. לפי טענות הפרקליטות, כץ יזם וקידם בוועדה בראשותו תיקון לחוק ניירות ערך, שמטרתו להיטיב עם חברו – איש שוק ההון מוטי בן־ארי – ועם חברת "אקוויטל" שבה עבד כיועץ. התיקון נוגע לחובות של חברות שפשטו את הרגל. עד לתיקון, כל מחזיקי אגרות החוב של החברה היו במעמד שווה בקבלת כספים מקופת פשיטת הרגל של החברה. לאחר התיקון נקבע כי מחזיקי אג"ח שאינם בעלי השליטה בחברה – כלומר הציבור הרחב – קודמים בגביית החוב למחזיקי השליטה. המשמעות היא שמחזיקי האג"ח שאינם בעלי השליטה יקבלו במקרה של פשיטת רגל נתח גדול יותר מהחוב, במקרים רבים, בעוד בעלי השליטה יקבלו פחות. ההיגיון פשוט: בעלי השליטה קשורים כנראה באופן כלשהו לקריסת החברה. הציבור הרחב שהלווה כסף לחברה לא אשם בקריסתה, ולכן צריך לקבל את כספו קודם לכול.
לפי כתב האישום, מי שנתן לכץ את הרעיון לתיקון היה חברו מוטי בן־ארי, שעבד בחברת אקוויטל, שהייתה אמורה להרוויח מהתיקון הרבה כסף. זאת משום שבאותה תקופה החזיקה אקוויטל אגרות חוב של חברות הנתונות בקשיים בהיקף גדול. בכתב האישום נטען שגם בן־ארי וכץ עצמם היו עשויים להרוויח מהתיקון, כי גם הם החזיקו באגרות חוב כאלו. בכל תקופת החקיקה מערכת היחסים בין כץ לבן־ארי הייתה הדוקה מאוד, והוא קיבל מחברו הטוב עצות למסחר בניירות ערך שהניבו לו רווחים גבוהים. למרות זאת, כץ הביא את בן־ארי לדיוני הוועדה כמומחה אובייקטיבי, ולא חשף את הקשר ביניהם ואת חלקו של בן־ארי ביוזמה. לכן, לכאורה, יש כאן ניגוד עניינים שעולה לכדי הפרת אמונים.
נשמע לא יפה? בהחלט. לא אתי? ייתכן מאוד. אלא שברקע עומדת שאלה כבדת משקל. קחו לדוגמה חבר כנסת שגר בעפרה (אין אחד כזה היום) שמקדם בכנסת הצעת חוק להחלת הריבונות הישראלית ביו"ש. אם תוחל הריבונות הישראלית ביו"ש סביר להניח ששווי הבית של אותו חבר כנסת יעלה, כי מעמדו החוקי יהיה מבוסס יותר. האם חבר הכנסת נמצא בניגוד עניינים שצריך להצהיר עליו ולעשות בגללו משהו? דוגמה נוספת: האם חבר כנסת שיש ברשותו שלוש דירות, ונאבק בכנסת נגד חוק המס על דירה שלישית, חייב גילוי נאות?
לצורך כך, ומכיוון שרבות מההחלטות מהכנסת נוגעות גם לחברי הכנסת (כמו להמון אזרחים אחרים) ואין לח"כים מחליפים, נקבעו לחברי כנסת כללים שונים מהרגיל בכל הנוגע לניגוד עניינים. שונים מאלה של עובדי ציבור, למשל. אחד המבחנים המרכזיים בהקשר הזה הוא "מבחן גודל הקבוצה". אם חבר כנסת שגר בשכונה מסוימת בעפרה מבקש להחיל את הריבונות רק על השכונה שלו, זה עשוי להיחשב ניגוד עניינים. לעומת זאת, אם הוא מבקש להחיל את הריבונות על כל יישובי יהודה ושומרון, קבוצה גדולה של אנשים ייהנו מהמהלך, והוא רק אחד מהם. במקרה כזה ניגוד העניינים לא ייחשב בעייתי.
איש מחברי הכנסת לא חושב שחיים כץ היה צדיק גדול בסיפור של תיקון חוק ניירות הערך. זו לא הסיבה שהבקשה שלו לחסינות אושרה. הח"כים החליטו לאשר את בקשת החסינות של כץ בגלל שבמהלך הדיון הם הבינו משהו על עצמם, אחרי שהיועמ"ש לא נתן להם תשובה ברורה לשאלה מהם כללי ניגוד העניינים החלים על חברי כנסת. הח"כים פשוט חוששים. הם מפחדים שפעולות שנראות לגיטימיות בשעת מעשה יהפכו במצוות הפרקליטות והיועמ"ש לפליליות בדיעבד. החשש הזה אינו סתמי. פליליזציה של ההליך הפוליטי היא סכנה לדמוקרטיה, ולכן צדקו חברי הכנסת בכך שקבעו שח"כ כץ זכאי לחסינות מהותית.
