שופטים בכל העולם, כמו גם במדינת ישראל, אוהבים מאוד לצטט את המימרה שטבע השופט היהודי-אמריקני הנודע לואי ברנדייס – "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" – על גרסאותיה השונות. אולם, מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ששוגר הבוקר לשופטי ישראל, מלמד שלדעתה של חיות, על אור השמש להגיע לכל מקום מלבד לאזורים היקרים ללבה.
אחד מתהליכי המינוי הבעייתיים ביותר והבלתי שקופים ביותר המתנהלים במדינת ישראל הוא הליך בחירות השופטים. בקצה נמצאת הוועדה לבחירת שופטים וועדות המשנה שלה, שכל מה שמתנהל בתוכן הוא חסוי, ואיש לא יכול להיחשף ל"דילים" שנתפרים בין כתליה. אם להשוות את השיטה לוועדה מושמצת הרבה יותר, הוועדה לבחירת דיינים, שם לפחות ה"דילים" על השולחן וכולם מכירים את ה"מפתחות" לדילים ואת אירועי ה"ווטו". בוועדה לבחירת שופטים הכול חסוי, הכול חשוך, איש אינו חשוף למשא ומתן הפנימי ולמניעים, כמו תיבת פנדורה שאיש איננו מעז לפתוח אותה.
אבל הוועדה לבחירת שופטים היא הרי לא כל הסיפור. במשך השנים בנו לעצמם השופטים עוד מגוון כלים שמטרתם להשפיע על מה שקורה בתוך הוועדה, וגם את קיומם אופף מעטה עבה מאוד של סודיות. ב-2007 הוקמה בחשאי ועדה סודית שנועדה לערוך סינון מוקדם בבקשות של שופטי שלום להתקדם לשיפוט בבית המשפט המחוזי. הוועדה פעלה כגורם מייעץ לנשיאת ביהמ"ש העליון בלי שאיש ידע על קיומה עד שבשנת 2015 נחשפה בכתבה גדולה בעיתון "הארץ".
למרות החשיפה, ממשיכה הוועדה לפעול בלי שקיפות כלפי הציבור גם היום, בחסות פסק דין של בית המשפט העליון כמובן, שניתן במסגרת עתירה לבג"ץ. ארבע שנים אחרי שנחשפה, וכ-12 שנה לאחר שהוקמה, עשתה הנשיאה הנוכחית חיות "טובה", וחשפה לפחות את הנהלים המרכזיים של עבודת הוועדה, כמובן בלי לחשוף דבר על המתרחש בתוכה.
חוץ מהוועדה מחזיקה בידיה הנהלת בית המשפט עוד שני כלים, גם הם מנוהלים רחוק מעיני הציבור ועד לא מזמן גם בניגוד לחוק, כחלק מהתהליך הבלתי שקוף של בחירת וקידום השופטים בישראל. המדובר במאגר "יהלום" על מועמדים לשיפוט ובמאגר "שרביט" על שופטים מכהנים. שני המאגרים פעילים כבר זמן רב, אך רק בעקבות פעולותיה של התנועה למשילות ודמוקרטיה נרשמו באופן חוקי כמאגרי מידע, מה שלפחות הכניס אותם תחת פיקוח חיצוני מסוים. כי חוקים זה לחלשים, לא למערכת בתי המשפט.
אז חיות לא רוצה ביקורת, ובטח לא שיזיזו לה את הגבינה. במכתבה לשופטים, בעקבות חשיפת המסרונים בין שר האוצר כחלון לשופטת החשודה אתי כרייף, כותבת חיות "מדובר בפרשה אחת שאסור שתכתים את שופטי ישראל כולם, או את תהליך המינוי ואת שיטת מינוי השופטים בכללותה. זוהי שיטה שבבסיסה היא שיטה טובה אשר הוכיחה את עצמה לאורך עשרות שנים ואלפי מינויים. מכל מקום, נוכח תקופת הבחירות שבה אנו נתונים, הוועדה אינה מתכנסת כבר למעלה משנה, כאמור, ובוודאי שאין זו העת המתאימה לדון בשינויה".
קצת מגוחכת הטענה של חיות ש"לא זו העת המתאימה" לדון בשיטת מינוי השופטים בישראל. האם חיות יכולה לסמן מועד כלשהו בעשר השנים האחרונות, שהיה לדעתה מועד מתאים יותר על מנת לדון בשינוי השיטה? האם היא מוכנה להסכים כעת על מועד כזה, נניח בטווח של שנתיים קדימה? הרי אין צורך אפילו לשאול אותה. ברור מה תהיה התשובה.
אבל אם לומר את האמת, עצם העיסוק של חיות בנושא הוא בעצם חריגה מסמכות. שיטת בחירת השופטים היא נושא ששמור למחוקק, לא לשופטים עצמם. המחוקק קבע את השיטה ורק הוא מוסמך לשנות אותה. השאלה מה עמדתה של חיות כנשיאת בית המשפט העליון היא אולי שאלה מעניינת, אבל דעתה לא באמת חשובה. ודאי שאין חשיבות לעמדתם של מאות השופטים שאליהם שיגרה חיות את המכתב. מי שצריכים לשבת על המדוכה בנושא הם חברי הכנסת, הם ורק הם. זה לא יקרה כרגע, שלושה שבועות לפני בחירות, אבל אחרי הבחירות הקרובות הגיעה העת לדון ברצינות בשינוי השיטה. שינוי הרכב הוועדה וקיום שימוע ציבורי למועמדים לשפיטה הם רק שני רעיונות טובים. יתכן שיש רעיונות אחרים, טובים יותר. אבל דומה שכל מי שעיניו בראשו מבין שאחרי 67 שנה יש בהחלט מקום לחשוב על עדכון וריענון השיטה, עדכון וריענון שיבלמו את הצניחה באמון הציבור במערכת המשפט.
