אתחיל בווידוי אישי: כמו רבים וטובים מאנשי המחנה הלאומי, גם אני בעד פינוי של הכפר חאן אל־אחמר. גם אני התאכזבתי כשפעם אחר פעם נדחה הפינוי, לפעמים בלי כל סיבה ולעיתים מסיבות לא ברורות ועלומות. אבל היום, כך נדמה לי, התמונה התבהרה במקצת, והגיע הזמן לדבר על המציאות המדינית־ביטחונית של מדינת ישראל.
כאמור, חאן אל־אחמר חשוב, אבל תתפלאו: יש דברים חשובים ממנו. אני זוכר את הלעג, הבוז ואפילו המשטמה שחלק ממובילי דעת הקהל בקרב המחנה הלאומי הפנו כלפי ראש הממשלה נתניהו. הם, החכמים הגדולים, היכו אותו בשוטים ובעקרבים. הם טענו נגדו שהוא מפקיר את השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. הם האשימו אותו בפחדנות מדינית. הם תקפו אותו על שאי מימוש הפינוי יפגע בוודאות בעמדת ישראל בכל משא ומתן עתידי עם הפלסטינים. הם ירו אש וגופרית בידענות מופלגת, בביטחון מופרז ובעיקר בהתנשאות שחצנית.
נתניהו שמע את הקולות והחריש. ראה את המראות וחשק שפתיים. מפעם לפעם הוא הרגיש צורך לומר שבבוא היום, בתקווה בעתיד הקרוב, חאן אל־אחמר יטופל. כמובן, כל האידיאולוגים הגדולים של ארץ ישראל השלמה גיחכו בינם לבין עצמם והמשיכו לבקר את נתניהו. מקצתם אף מלמלו משהו בנוסח "נתניהו לא טוב יותר ממנהיגי מפלגות השמאל". הטיעון הזה אינו מפתיע. תמיד, אבל תמיד, המבקרים מימין מאשימים את כל מי שלא מתיישר עם עמדתם כמי שאיבד את דרכו הלאומית.
חבריי אנשי המחנה הלאומי, לא הייתי מעלה בגֵרה את חאן אל־אחמר, אילולא הריטואל הקבוע והחזרה הפבלובית של אותם מבקרים כלפי עסקת המאה. שוב התנגדות למה שאינו תואם את השקפתם במאה אחוז. שוב השוואת העסקה לתוכניות מחנה השמאל. שוב הצהרות שהליכוד ונתניהו איבדו את דרכם האידיאולוגית. ולמה? כי הפיינשמקרים מימין אינם מסתפקים בסיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח. הם לא מתרגשים מהחלת החוק הישראלי על כלל היישובים היהודים ביו"ש. הם לא מתעניינים בביטולה הרשמי של זכות השיבה. הם תמיד מסתכלים על מה שהצד השני מרוויח.
כמובן, גם כאן הם לא עקביים. מדוע הם אינם מדגישים את התנאים שעסקת המאה מטילה על הפלסטינים – פירוק חמאס מנשקו, הפסקת הטרור, הכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הסרת זכות השיבה מסדר היום. בלי ביצועם של תנאים אלה ואחרים לא תהיה לפלסטינים מדינה. התנאים האלו ידועים לכל האיסטניסטים, אבל הם בשלהם: הכול או לא כלום. אם התוכנית מזכירה מדינה פלסטינית, ולא מעניינים התנאים וההסתייגויות שצריכים להתקיים לשם הקמתה, הם ממהרים להכריז בסוג של ניקיון כפיים ילדותי שהתוכנית הזו, כקודמותיה, לא מקובלת.
אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה ממש מצחיק. אולי שווה להזכיר לכל האידיאולוגים הגדולים שרק בשלהי 2016, לפני פחות מארבע שנים, נציג ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם נמנע בהצבעה בנושא ההתנחלויות. חשוב שתבינו שמדיניות ארה"ב הייתה להתנגד להצעות עוינות לישראל שעלו במועצה. הם שינו את מדיניותם ונמנעו. לא עברו ארבע שנים, ובמאמצים מדיניים חסרי תקדים הצליח נתניהו להביא הישגים היסטוריים: הכרה בירושלים בירת ישראל והעם היהודי, הכרה בגולן כחלק ממדינת ישראל, הכרה בחוקיות ההתיישבות היהודית ביו"ש ועכשיו עסקת המאה. כל זה אינו מספיק לטהרני הימין. הם תקועים עם חאן אל־אחמר. ואני הקטן, שלא כל כך מבין במדיניות, שארץ ישראל לכאורה פחות יקרה לליבו, מבקש לשאול שאלה פשוטה: מתי תתבגרו כבר?
