בכל פעם שנדמה שאנחנו חיים במדינה מתקדמת מתגלה עוד ועדה ממשלתית שמראה ששרידי מפא"י עוד חיים ובועטים בממשלת נתניהו. הפעם: הסיפור על ועדת המחירים הממשלתית, תעריפי נסיעה אחידים ולובי נהגי המוניות שהביא, כמו תמיד, לשינוי שמיטיב עם קבוצה קטנה על חשבון הציבור הרחב.
ברחבי העולם, אפליקציות מתווכות בין נוסעים לנהגים ומתמחרות נסיעות בתעריף גמיש לפי ביקוש והיצע. בישראל משרד התחבורה מפקח על תחום הסעת הנוסעים, הכולל מוניות. הנהגים מחויבים בהכשרה בהסעה ציבורית ומחזיקים ברישיון נהיגה ברכב ציבורי, אך גם זקוקים לרישיון להפעלת מונית ("מספר ירוק" בעלות של כ־250 אלף שקל).
אין צורך להיות נהג מונית כדי להחזיק מספר ירוק, ואין צורך במספר ירוק כדי להיות נהג מונית – אפשר פשוט לשכור מספר כזה ממישהו שמחזיק בו. נהגי המוניות מסכימים בשמחה לשלם על כך, כי הם מחזיקים במונופול על הסעת נוסעים בתשלום בישראל, האסורה ללא רישיון. כל ניסיון להכניס שירותים כמו "אובר" ו"ליפט" נתקל בהתנגדות נחרצת של איגוד נהגי המוניות.
מכיוון שכך, גם תעריפי הנסיעה במונית מפוקחים במדינת ישראל, מתוקף חוק, ונקבעים ב"ועדת מחירים" משותפת למשרד האוצר ומשרד התחבורה. התעריף מתעדכן מדי שנה לפי "סל תשומות" הכולל את עלויות הרכב והדלק, וכ־60 אחוזים מהמחיר נקבע לפי ההכנסה ה"ראויה" לנהג מונית בהתבסס על "שכר חודשי ממוצע למשרת שכיר בענף הובלה יבשתית". לא יפתיע אתכם לשמוע שהמחיר כמעט תמיד עולה.
בינואר הייתה אמורה להיכנס לתוקף שיטה חדשה לחישוב התעריפים, פרי עבודה בת ארבע שנים במשרדי האוצר והתחבורה. בשיטה החדשה התעריף נקבע הן על פי זמן הן על פי מרחק, ולא "או־או"; היא מחילה תשלום על פי מונה (ולא לפי מחיר קבוע) בנסיעות בין־עירוניות, ומבטלת תוספות בגין נוסע שלישי ורביעי או מזוודה.
שיטת החישוב החדשה אמורה לייקר את הנסיעות העירוניות במונית בכ־13 אחוזים ולהוזיל את הנסיעה הבין־עירונית בכ־6.6 אחוזים. רוב הנסיעות במונית הן בתוך העיר, ולפיכך בסך הכול מדובר בהתייקרות של הנסיעות, מה שלא הפריע לנהגי המוניות להתרעם על הירידה במחירי הנסיעות הבין־עירוניות.
איגוד נהגי המוניות, בראשות יהודה בר־אור, פצח במחאה גורפת נגד הפרק הבין־עירוני של המתווה (לא הייתה להם בעיה עם העלאת תעריף הנסיעה העירונית). העיצומים כללו סגירת תחנות, צעדות מחאה וחסימת כבישים. נהגי מוניות אף הפגינו מול בית שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'.
השר דווקא לא נרתע בתחילה, ופרסם פוסט נוקב שקבע: "לא תזיזו אותי מעמדתי בקללות ואיומים. אני עושה את מה שטוב לאזרחי ישראל, מוריד את יוקר המחיה, ועושה סדר בענף שעד כה כולם חששו להתעסק איתו". אבל כש־35 אלף נהגי מוניות ובני משפחותיהם איימו לא להצביע לליכוד בבחירות, נתניהו נכנע והחל ללחוץ על סמוטריץ' לסגת מהרפורמה. השבוע התבשרנו כי יישום התקנות החדשות נדחה למועד לא ידוע.
אף אחד לא רוצה שיפגעו בפרנסתו, אבל גם לנוסעי המוניות מגיע תעריף הוגן, לא רק לנהגים. בכל שוק אחר היינו מתפלאים אם המדינה הייתה קובעת "מחיר הגון" על זוג נעליים ו"תעריף ראוי" לכוס מיץ תפוזים. משום מה יש שווקים שבהם נראה לגיטימי שהמדינה מכנסת ועדה לקביעת המחיר.
הפקידים היושבים בוועדת המחירים הם בוודאי משרתי ציבור נאמנים, אבל מערכת התמריצים אינה מאפשרת להם להיאבק באמת בקבוצות לחץ. נהגי מוניות יקדישו משאבים אדירים כדי להעלות את מחיר הנסיעה ולו באחוזים בודדים, אבל אף נוסע מזדמן במונית לא יקדיש שעות ארוכות כדי להוזיל לעצמו בכמה אגורות נסיעה אקראית. התוצאה: הציבור הרחב ייפגע, והרווח ייכנס לכיסם של חברי קבוצת לחץ קטנה אחת.
