הסרט על ענת אלימלך ז"ל לא יוצא לי מהראש. אני מכירה את זה מקרוב. כל כך מקרוב שלמרבה הייאוש והקלישאה אני יודעת שזה יכול לקרות לכל אחת. אני זוכרת את ר', היא הייתה בת 16 כשאחות של חברה טובה שלה נפטרה. היא נבהלה והחליטה להתחזק, האריכה את החצאית ואת השרוולים (חס וחלילה שלא ישתמע מדבריי שיש בזה קשר לתוצאות הקשר שלה, פשוט זה המקרה) והחליטה שהיא צריכה למצוא מישהו צדיק. מהר ממה שחשבה היא פגשה אותו. חובה לכתוב שבהתחלה היא הייתה מאושרת. מאושרת ממש. הוא גרם לה להרגיש מיוחדת. הוא היה כותב לה מכתבים של ארבעה־חמישה עמודים.
את ההתחלה הרומנטית אני חוסכת לכם ועוברת שבועיים־שלושה קדימה, כשהוא לקח אותה לשיחה שזה ממש לא מתאים כרגע שיהיו לה ידידים, גם אם מדובר במדריך שאיתה או בבנים מהשבט שכבר שנים חברים טובים שלה. בסוף היא השתכנעה. זה לא היה לה קל, היא הייתה בחורה חברותית, ואלו היו קשרים של שנים. אבל היא לא רצתה לבאס אותו. שבועיים אחרי כן הוא התחיל להתבאס עליה גם כשהיא הייתה עם חברות. או עם החבר'ה. הוא בישיבה רחוק. והיא שומעת בקול שלו שהוא כועס, ואין לה מושג שמשהו שם לא נורמלי. נראה לה שהיא חסרה לו, שהוא פשוט מתגעגע. זה אפילו די החמיא לה, זה עוד לא היה מעיק. הם צעירים והיא בטוחה שהיא מצאה את אהבת חייה. בכל פעם שאפשר הם ביחד. הוא משקיע בה המון. המון. והיא מתיישרת אל מול כל הבקשות שלו, כי נראה לה שככה זה באהבה.
אבל בין הפגישות שלהם לאט־לאט החיים מתרוקנים. הידידים התרחקו והחברות גם. היא משכנעת את עצמה שזה עדיף, גם ככה זה סתם לשרוף שעות שלמות של ריכולים ולשון הרע. הראשונה שאמרה לה משהו הייתה אמא שלה. היא אמרה שהיא לא אוהבת את הקשר הזה כי היא נראית לה כבויה, כאילו אין לה יותר שמחת חיים. אבל זה לא עזר. הם נהיו יותר ויותר צמודים ואפילו התחילו לדבר על חתונה. בכל זאת היא כבר הייתה בשמינית.
פעם אחת היא הגיעה אליו לישיבה, שם למד גם חבר נפש שלה מפעם. כשירדה מהאוטובוס, אותו ידיד פגש אותה במקרה, הוא בא לקראתה בחיוך מואר ובעיניים טובות. והם עמדו שם במדרכה ודיברו, "וואי, שנים"… ואז הוא בא. ובפעם הראשונה היא פחדה ממנו, מהכעס שהיה לו כשראה אותה מדברת איתו שם ברחוב. הם התחילו לטייל, הוא לא אמר כלום. הסתובב זועף ונוהם. היא לא זכרה בדיוק מי אמר מה, אבל בשלב מסוים הוא הרים אבן גדולה והטיח אותה בקיר שמאחוריה. למזלה, נורות האזהרה התחילו לעבוד גם אצלה. הקשר המשיך עוד קצת, הוא התנצל, היא בכתה. אבל היא כבר חיפשה איך להיחלץ, ומרוב שפחדה ממנו היא נפרדה ממנו בטלפון. מהצד לא ידענו כלום, רק אחרי איזה מקרה רצח קשה היא שיתפה את כולן. וגם התנצלה.
לא מלמדים אותנו מספיק. יש משפט שאומר "בסטירה הראשונה את הולכת", אבל לפעמים זה ממש מאוחר מדי. הסימנים באים הרבה לפני הסטירה, זה מתחיל בבידוד הדרגתי מהמשפחה ומהחברות, עובר לסצנות קנאה מלוות בהצהרות אהבה. דפוס חוזר של התפרצויות ואחר כך פיצוי מלווה בהסברים ארוכים: "זה רק בגלל שאת כל כך יקרה לי ואני כל כך אוהב אותך ודואג לך". הערות על לבוש, כניסה למכשיר הנייד כדי לראות את הווטסאפ והפייסבוק. כמות שיחות לא סבירה כשאת יוצאת בערב עם חברות או עם החבר'ה של העבודה. כן, זה קשה, בהתחלה הגבול מטושטש בין חיזור להגזמה, בין רומנטיקה להטרדה. אבל אם הייתה לך זוגיות אחרת, תנסי להשוות; ואם לא, אז תאמיני שיש.
ואני גם רוצה לכתוב לך, אתה שם. אני יודעת שאתה מרגיש שזה גדול עליך. שאתה לא שולט בזה. שאתה מתחרט. שאתה משתגע. אתה – בכל גיל שלא תהיה – אם אתה שם לב שבזוגיות שלך אתה מרגיש צורך לדעת בכל רגע איפה היא, מוצף במחשבות, מרגיש כל הזמן שהיא מסתירה ממך משהו וחייב – פשוט חייב – להיכנס למיילים, להודעות או לחשבונות שלה ברשתות החברתיות, מתקשר אליה כל הזמן כדי לדעת איפה היא, מתחרפן כשהיא לא עונה, מוצף פחדים שהיא בוגדת בך, מוטרד מצורת הלבוש שלה, לא אוהב את החיבור עם החברות שלה, לא אוהב את החיבור עם המשפחה שלה – אז שם, ברגע הזה שחוזר על עצמו, כשאתה מבטיח לעצמך שההתפרצות הזו היא האחרונה, תעצור ותתחיל ללכת לטיפול. כי שניכם לא תאמינו לאן זה עוד עלול להגיע. תעצור לפני שיהיה מאוחר.
revitalv@makorrishon.co.il
