את הטור הזה אני מקדיש לילדה אחת, גיבורה ויפה, ששמה רותוּל. השם שלה הוא רות, אבל כולם קוראים לה רותול. יא אללה של רותול איך אני אוהב אותה, איך אני שמח לכתוב את הטור הזה לכבודה, אתם לא מבינים. גם אלף טורים לא יספיקו לי כדי לתאר כאן את שבחה ואת תפארתה, כדי לגעת בכל הייסורים והחיוכים והכאבים והמלחמות והניסים והטלטלות והשברים והנפלאות שהילדה הקטנטנה הזו עברה בשש השנים שהיא כאן בעולם. ובכל זאת, הנה טור אחד, שלה ובשבילה. טור אהבה לרותול הקטנה, שחוגגת היום יום הולדת.
רותול היא הבת הבכורה של שחר ואבשלום, שהם החברים הכי טובים שלנו בעולם הזה. הם חברים כל כך טובים ואהובים, שרק בגללם עזבתי את השכונה המגניבה שגרתי בה, ועברתי לגור קרוב קרוב אליהם, בבורגנוויליה הלבנה והשבעה של צפון תל אביב.
לפני ארבע שנים בדיוק, בפברואר אלפיים ושש עשרה, רותול התחילה פתאום למצמץ מצמוצים מוזרים. שחר ואבשלום הסתכלו עליה, ונבהלו, והתקשרו לכמה רופאים כדי להתייעץ איתם. הרופאים אמרו להם שבטח הכול בסדר, לא צריך להתרגש, יש לה משהו בעיניים, דלקת או משהו כזה, זה קורה. אבל אחרי יום, כשהמצמוצים המוזרים נשארו, הם הבינו שהם חייבים לקחת אותה למיון.
תתארו לכם רגע, ילדה בת שנתיים, על מיטה בבית חולים, בבדיקת EEG, עם אלף אלקטרודות על הראש. תתארו לכם, ילדה בלונדינית, מתוקה כמו סוכר חום, נכנסת כשהיא מטושטשת למכונת MRI. תתארו לכם את הרגע הנורא הזה, שבו הנוירולוג, ד"ר אלכסיס, מזמין את שחר ואבשלום לחדר שלו, כדי לדבר איתם, כדי להסביר להם שזהו, החיים שלהם מתהפכים עכשיו. יש לבת שלהם אפילפסיה.
תתארו לכם מצמוצים הולכים ומתגברים. תתארו לכם שבוע שלם של בדיקות ותרופות איומות ונוראות. נסו לדמיין רגע, איך נראית ילדה בת שנתיים שצריכה לצום עשרים וארבע שעות. נסו לדמיין אותה ישנה שלושים ושש שעות ברצף, בגלל איזו תרופה מחורבנת. תתארו לכם תרופה אחת שסוף סוף עובדת, הנה, נגמרו הפרכוסים, הנה, היא שוב הולכת, וצוחקת, הנה היא שוב חמודה, אולי הכול יהיה בסדר. אולי יהיה בסדר.
אבל אז, חודשיים אחר כך, עוד מצמוץ, ועוד פרכוס, ועוד אחד. ובחזרה לנקודת האפס. תתארו לכם את השבר הזה. תתארו לכם, שוב חדר מיון, ושוב שבוע של אשפוז, ושוב תרופות, ושוב בדיקות, ושוב זריקות, והנה שוב יש תרופה שעובדת, ושוב כמה חודשים של שקט, ואז, שוב, כמה חודשים אחר כך, עוד מצמוץ, ועוד אחד, השם ישמור, איך אפשר בכלל לתאר סיוט כזה. איך אפשר לסחוב חיים כאלה.
בספטמבר אלפיים ושש עשרה רותול אושפזה לשלושה חודשים. החיים נעצרו. שחר לקחה חופשה מהעבודה, אבשלום צמצם את המשמרות שלו למינימום האפשרי. תתארו לכם ילדה בת שנתיים וחצי, משחקת בגינת ילדים עם קסדת אופניים על הראש, כדי שלא יקרה לה כלום אם היא תיפול פתאום. תתארו לכם ילדה קטנטנה נכנסת לדיאטה רצחנית ומוזרה, ואז כמעט מתעלפת בגלל מחסור בסוכר בדם. כמה שחורים הימים יודעים להיות לפעמים. אני זוכר שהגענו אליהם, לבית החולים, בערב ראש השנה, עם עגלת שוק מלאה באוכל. אני זוכר שירדנו למטה, לגינה שמתחת למחלקת הילדים של איכילוב, ואכלנו ביחד ארוחת חג עצובה. אחרי כמעט שלושה חודשים של ייסורים וניסיונות, האפילפסיה של רותול הוגדרה כ"מחלה עמידה לתרופות". הרופא הבכיר במחלקה הנוירולוגית הציע להכניס אותה להרדמה חלקית, כדי לשמור על המוח שלה מפגיעה בלתי הפיכה, אבל ההורים שלה, החכמים והגיבורים, התעקשו לנסות לתת לה קנאביס. יש חולי אפילפסיה שנעזרים בשמן קנאביס, את זה עדיין לא ניסינו, ככה הם אמרו לו. ובאמת זה מה שקרה, רותול קיבלה שמן קנאביס מתחת ללשון, ומאז אותו היום, ועד עכשיו, היא כמעט שלא פרכסה.
ארבע שנים חלפו מאז המצמוץ הראשון, רותול גדלה והפכה לילדה מופלאה ויפה ומתוקה ומצחיקה ומאושרת. בכל יום היא מקבלת שלוש מנות של קנאביס עם מיץ אשכוליות צהוב שיעביר את הטעם. יש לה אנרגיות בכמויות מטורפות, כשמקריאים לה סיפורים קשה לה להתרכז, ומשום מה היא בכלל לא אוהבת שוקולדים ועוגות. ההורים שלה, שחר ואבשלום, מסתובבים בחיים האלה עם חרדה מתמדת. לפעמים הם מדמיינים מצמוץ, והבטן שלהם מתכווצת. לפעמים הם סתם, מביטים בה בשקט, ואז נזכרים בהכול, משתנקים לרגע, ומתמלאים בדמעות חמות ובמחשבות צפופות, על רותול ועל החיים האלה ששוצפים כל הזמן.
ולפעמים, כששחר ואבשלום אצלנו בבית, בשבת, רותול וחיה משחקות ביחד. רותול שמה את חיה בעגלת עץ כזאת חמודה, וגוררת אותה בכל הבית, ואז שרה לה שירים מתוקים, ומספרת לה סיפורים מצחיקים, ובתוך כמה דקות שתיהן מתחרפנות ומשתוללות ושרות וצוחקות, וכשהן צוחקות, כשהצחוק שלהן מתערבב, זה הדבר הכי יפה בעולם, זה הדבר הכי מרגש בעולם, זה הדבר הכי משמח בעולם. שהרי אפשר לשמוע בצחוק הזה את הכול. אפשר לשמוע בו את הכאב הגבוה, ואת השמחה הגבוהה. אפשר לשמוע בו את המצמוצים והאשפוזים והתרופות והחרדות והמלחמות והדאגות והנחמות והתפילות. אפשר לשמוע בצחוק הזה את יפעת החיים הצלולה, העכורה, הבלתי נתפסת. אפשר לשמוע בצחוק הרך הזה כמה רותול גיבורה, וכמה ההורים של רותול גיבורים, וכמה אנחנו, שירה, חיה ואני, אוהבים אותה. אנחנו כל כך אוהבים אותה. אי אפשר להסביר כמה אנחנו אוהבים אותה.
יום הולדת שמח, רותול אהובה. לחיי הפלא שאת. לחיי הפלאות שבדרך. לחיי הגבורה והיופי והשמחה והמלחמה. לחיי האהבה שאת, רותול. אהובת לב אחת. יום הולדת שמח, ילדה.
