אי אפשר להשיג חמאה, ואנחנו התרגלנו. אנחנו משגרים לוויינים לחלל, בנינו מערכת עתידנית ליירוט טילים בעודם באוויר, הפכנו לבירת סטארט־אפ עולמית, אבל חמאה – שהייתה כבר לאברהם אבינו – אין לנו. למה? כי המדינה מפקחת על מחירי החמאה, וליצרנים לא משתלם לייצר במחיר הנמוך הזה, אז הם לא מייצרים. אפשר להבין אותם. אם הם לא יכולים לקבל את המחיר הריאלי תמורת עבודתם, הם יחפשו עבודה אחרת. אולי יהפכו למפקחי מחירים.
סיפור החמאה הוא איוולת מעצבנת, אבל יש פיקוח ממשלתי על המחירים שמזיק הרבה יותר. אנחנו לא שמים לב לפיקוח על המוצר הזה ולנזק העצום שהוא גורם, כי אנחנו לא חושבים עליו כעל מוצר. אני מדבר על המוצר שאפשר לכנות "זכות מגורים מוניציפלית". הרשות המקומית חייבת לספק לכל תושב שירותים עירוניים. לשירותים הללו יש מחיר, קוראים לו ארנונה, והממשלה מפקחת עליו. אחרי פיקוח ממשלתי חונק במשך עשורים רבים, הארנונה שמשלם תושב עירוני מכסה בערך רבע ממה שמוציאה עליו הרשות המקומית. את היתרה משיגה הרשות המקומית בעיקר מארנונה גבוהה על עסקים ומעזרה ממשלתית.
למה זה רע, בעצם? אנחנו משלמים מעט ומקבלים הרבה, וזה נשמע מצוין. פיקוח על מחירים תמיד נשמע מצוין, עד שרואים את המדפים הריקים. גם בתחום המגורים אנחנו רואים את המדפים הריקים, אבל אנחנו לא מחברים את הקצוות ולא מבינים מה הקשר. יש מחסור כרוני בדירות בישראל. לכאורה זה לא קשור לעיריות, כי לא הן בונות את הדירות. אך הרשויות המקומיות מעניקות אישורים לבנייה, כך שלמעשה הן היצרניות של מה שאפשר לכנות "זכות מגורים מוניציפלית". כיוון שהממשלה מפקחת על מחיר המוצר הזה, ואוסרת על העיריות לגבות ארנונה ריאלית, העיריות מסרבות לייצר אותו. רשות מקומית מפסידה היום הרבה כסף על כל תושב שנוסף לעיר, ולכן היא תעשה הכול כדי לטרפד בנייה חדשה.
ראש עיריית יבנה התחייב לבנות 12 אלף יחידות דיור, אך הודיע שהוא חוזר בו. ראש עיריית רמת־גן הודיע: "החגיגה של הקבלנים נגמרה". ראש המועצה האזורית דרום השרון העלתה שאלה רטורית: "האם באמת נחוץ הטירוף הזה של תכנון מאות אלפי יחידות?" וראש עיריית כפר יונה אמרה ל"גלובס": "בשנה הקרובה נהיה בבור תקציבי שאין לנו איך לכסות… המדינה רק רוצה יחידות דיור".
אנחנו חוסכים בארנונה, אבל משלמים על החיסכון הזה שלוש פעמים, בריבית גבוהה. קודם כול, אנחנו משלמים בעליית מחירי הדירות. אנחנו משלמים פחות אלף שקלים בחודש על ארנונה, ובגלל זה משלמים עוד מיליון שקלים על דירה. לו הניחה הממשלה לעיריות לגבות ארנונה ריאלית, הן היו מעודדות בנייה למגורים במקום להתנכל לה, ומחירי הדירות היו יורדים.
אנחנו משלמים בפעם השנייה בעליית מחירי הסחורות. העיריות מפצות את עצמן על הארנונה הנמוכה למגורים בגביית ארנונה גבוהה מהעסקים. אין בזה שום היגיון, כי העסקים צורכים הרבה פחות שירותים עירוניים. עסקים לא הולכים לבית ספר ולא לומדים חלילית במתנ"ס. ובכל זאת, בעלי העסקים הקטנים כורעים תחת נטל הארנונה, ולא נרדמים בלילה מפחד החובות. כולנו משלמים על זה: הארנונה לעסקים מתגלגלת למחירי המוצרים שאנחנו קונים. בכל קילו עגבניות שאנחנו קונים במכולת אנחנו משלמים שקל לארנונה.
בפעם השלישית אנחנו משלמים דרך הממשלה. מתוך 257 רשויות מקומיות בישראל, רק 29 רשויות הגיעו לאיתנות פיננסית ואינן סמוכות על שולחן הממשלה. טוב וראוי שהממשלה עוזרת לרשויות מקומיות חלשות, אך אין שום סיבה ש־90 אחוז מהרשויות בישראל יהיו חלשות. מבנה השלטון המקומי בישראל נקבע בימי המנדט הבריטי, ומאז מקפידה הממשלה להחליש בעקביות את הרשויות המקומיות, כדי להגביר את תלותן בשלטון המרכזי. מחקר של משרד הפנים העלה שאין דומה לישראל בחניקת עצמאותן של רשויות מקומיות. ממשלת ישראל קובעת 95 אחוז משיעור המיסים המקומיים, וזהו שיא שלילי בין מדינות ה־OECD. במקום השני אחרינו נמצאת טורקיה, שבה הממשלה קובעת 20 אחוז משיעור המיסים המקומיים.
והנה הדובדבן: לממשלת ישראל אין עצי כסף ואין מכרות זהב, והעזרה הממשלתית לרשויות המקומיות באה מהמיסים של כולנו. מה שאנחנו חוסכים במיסים מקומיים, אנחנו משלמים במיסים ממשלתיים. לאחרונה החלה הממשלה לתת גם סיוע מיוחד לרשויות שיבנו עוד דירות, במסגרת מה שמכונה "הסכמי גג". זה כאילו המדינה תמשיך לפקח על מחירי החמאה, ובמקביל תגבה מכולנו "מס חמאה" מיוחד כדי לשחד את היצרנים, כך שימשיכו לייצר. לפעמים קשה להבין לאן נעלם השכל הישר בישראל. אולי המדינה התחילה לפקח על המחיר שלו.
