מה הידיעה הכי חשובה של החודשים האחרונים? לא ההקלטות ולא הצעקות, אלא אולי זו: בשנת 2017 הייתה ירידה של 4 אחוזים במספר היהודים שהתחתנו בישראל. מספר היהודים בארצנו הולך ועולה, אך מספר המתחתנים הולך ויורד. אתמול צוין בישראל יום המשפחה, והידיעה הזו הייתה אמורה להרעיש בו את הלבבות.
יש הטוענים: הכול בגלל הרבנות. אל תאמינו להם. הרי אותם תהליכים מתרחשים בעשורים האחרונים בכל העולם המערבי. בארה"ב צנח שיעור הנישואין מאז 1970 ב־60 אחוז ושם אין רבנות שאפשר להאשים אותה בכל תחלואי החברה. ישראל פשוט מיישרת קו. הידיעה על ירידת שיעור הנישואין בישראל נבלעה בעמודים הפנימיים של העיתון; אך אני חושש שבעוד חמישים שנה יְיַחסו לה הרבה יותר חשיבות מאשר לכל החקירות והקלטות הסתר.
כשהרב יונתן זקס יזם בבריטניה את "שבוע הנישואין הלאומי", אמר באוזניו עיתונאי מופתע: "נישואין? זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט!". התעמולה האגרסיבית נגד חיי הנישואין מתארת אותם ככלא דכאני, כחורבן התשוקה, כמלכודת של שגרה בנאלית. מעטים מאיתנו עוד מעזים לומר כמה אהבה ושמחה יש בהם. המשורר הפולני אדם זגייבסקי, שעמד ברדיפות המשטר הקומוניסטי, העז למרוד גם ברודנות התקינות הפוליטית, ולדבר בשבח הנישואין. משפט יפהפה שלו אומר שרק בנישואין כורתים ביניהם ברית שני האויבים הנושנים: האהבה והזמן.
בתל־אביב, כך פרסם יהודה שלזינגר ב"ישראל היום", הירידה בנישואין הייתה דרמטית במיוחד. בשנת 2016 התחתנו בתל־אביב 3,050 זוגות, וב־2017 רק 2,600; ירידה של 15 אחוזים בשנה אחת. קוראינו שמחוץ למדינת תל־אביב, אל תתרווחו בנחת בכורסאותיכם. מה שקורה בתל־אביב קרה בניו־יורק לפני עשרים שנה, ועלול לקרות בקדומים בעוד עשרים שנה. הסתכלו על אופנת הלבוש של בניכם ובנותיכם, על הרגלי שתיית האלכוהול שלהם, אפילו על אופן הדיבור שלהם, ותראו בעצמכם. גם אצלנו הסרוגים מדברים יותר ויותר על "משפחה חדשה", שהיא שם קוד להרס המשפחה.
זו אינה גזירת גורל. אף שמשבר המשפחה מחלחל לישראל, בתחום אחד הישראלים עדיין מורדים במגמה הכלל־עולמית: ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי ששיעור הילודה בה עולה בעקביות, ודווקא אצל היהודים שאינם חרדים. תל־אביב לא מאמצת כל דבר שמגיע מניו־יורק, וגם קדומים לא מאמצת כל דבר שמגיע מתל־אביב. זוהי ברירת המחדל, כי זהו כיוון הזרימה התרבותי; אך אפשר להתנגד לברירת המחדל הזו.
אחרי מלחמת יום הכיפורים מרדו הסרוגים הצעירים באווירת הדכדוך הלאומי שזלגה מתל־אביב, והקימו את מפעל ההתיישבות ביש"ע ואת המהפכה התורנית בחינוך הדתי. במשך עשרים שנה האנרגיה הזו הפכה את כיוון הזרימה בישראל. קדומים לא נכנעה אז לתל־אביב, ובתחומים מסוימים אפילו הובילה אותה. זה לא מה שקורה היום, אבל זה יכול לקרות שנית, אם נרצה מספיק.
אנשי השמאל בישראל מדברים בזעף על "האליטה החדשה" של הכיפות הסרוגות, ועל "תהליכי ההדתה" בישראל. אל תיתנו לשקרים הללו לעלות לכם לראש. הרי חלק גדול מספרי הלימוד שהוצגו כהוכחה להדתה נכתבו בכלל בתקופת השרה יולי תמיר. מה שאומר שלא המדינה עברה הקצנה דתית, אלא השמאל הישראלי עבר הקצנה ליברלית. מה שלפני עשרים שנה התפרש בעיניהם כהווי מסורתי־לאומי רצוי, היום מתואר בהיסטריה ככפייה דתית. הליברלים אומרים שהמדינה ברחה להם בין האצבעות, אבל האמת היא שהם אלו שברחו. ומה שמצער במיוחד הוא שהמדינה רצה אחריהם.
החברה הישראלית היא מסורתית ביסודה, ובזה לא הצליחו לפגוע. אך החברה הישראלית הופכת למתירנית יותר, ליברלית־רדיקלית בהשקפותיה החברתיות. היא ממהרת לאמץ בחופזה כל אופנה מערבית נואלת, כולל אלו שתרמו להרס המשפחה במערב. אמנם יש יותר חובשי כיפות סרוגות בעמדות מפתח, אך צריך להודות שרובם מאמצים את השפה הליברלית האופנתית, ואינם מעזים לחרוג ממנה. זו אינה אליטה חדשה, אלא משרתים חדשים לאליטה הישנה. עלינו לשנות זאת.
אך לפני כל התוכניות הגדולות לאסטרטגיה לאומית, אנחנו צריכים קודם כול לדאוג למשפחות שלנו. אני מסתכל סביבי, ורואה שלרוב המכריע של מכריי הנישואין מביאים אושר גדול. לא בטוח שילדיהם יודעים את זה. הם סופגים ללא הרף את הרעל של התעמולה האנטי־משפחתית, ולא בטוח שהם מבינים את מה שמובן מאליו להוריהם: שנישואין הם אושר ושמחה, שהם המסד לכל ציוויליזציה אנושית מפותחת, שהם ברכה ומזור לבדידותו של היחיד. לא כל אחד מצליח למצוא את זיווגו ולהתחתן, וגם לאלו עלינו לעזור יותר. אך עוד לפני כן, אל תותירו את ילדיכם חשופים לתעמולה המרושעת כנגד מוסד הנישואין. דאגו שהם יֵדעו על האהבה והשמחה שהנישואין הביאו לחייכם. לנוכח כל הסילוף והשקר, ספרו להם את האמת.
