"לא ניתן להפריז בתיאור חוסר הישע של התינוק מול הנאשמת. הוא אינו מסוגל להתנגד למעשיה ולעזוב את המקום או להתלונן להוריו. מתקיימים כל ששת התנאים לקיומה של עבירת ההתעללות". את הדברים כתבה אתמול (ג') השופטת אפרת פינק בהכרעת הדין של ציפורה דוד שהורשעה בהתעללות בתינוק בו טיפלה בנס ציונה. אין הורה שקורא את המשפטים האלו, שראה את התמונות ממצלמת האבטחה בביתו של התינוק, ולא נחרד מהמחשבה שזה יכול לקרות גם לילדיו. לצערנו זה קורה יותר מדי, והמקרים ממשיכים להיחשף: רק במהלך כתיבת שורות אלו אני שומעת על מקרה נוסף, הפעם בבני ברק, ומדינת ישראל? בבחירות.
בזמן שבמדינות אחרות בעולם המערבי כבר הבינו שהשקעה בגיל הרך היא אינטרס חיוני של המדינה בדרך לצמצום פערים, להצמחת מבוגרים טובים יותר, בישראל עוד מתייחסים למסגרות לילדים בגיל הרך כאל בייביסיטר עבור האם העובדת. מה שהיה נכון בשנות ה-60 בניסיון לדרבן את הנשים להצטרף לשוק התעסוקה, ממשיך לנהוג כאן גם בשנות ה-2020 למרות שכבר 80 אחוז ומעלה מהנשים יוצאות לעבוד. וזה כמובן אם התמזל מזלה של האם לשלוח את ילדה למעונות בפיקוח, שנותנים מענה רק ל-23 אחוז מהילדים.
נמקד את בעיית ילדי הגיל הרך בשלושה רבדים: חינוך, הכשרת מטפלות ופיקוח ממשלתי. נתחיל בחינוך: ילדים לא נולדים בגיל שלוש ולמרות התיאוריה הנפוצה עד לגיל הזה הם לא צריכים רק חום ואהבה, אלא גם ובכן: חינוך. הקניית הרגלי למידה, מיומנויות בסיסיות ועוד. לכן אין סיבה שתחום מעונות היום יופקד בידי משרד הכלכלה או משרד הרווחה אלא יעבור למשרד החינוך כדי ליצור רצף חינוכי מתום חופשת הלידה ועד גיל 18.
מומחים בתחום כבר מזהים את הכשלים במעבר מהמעון לגן העירייה – כשהגן לא ערוך לקלוט ולאבחן ילדים עם צרכים מיוחדים, כשבפעם הראשונה המערכת מזהה את הילד בגיל הזה. בשנים האחרונות הודות ללחץ הורים וארגונים חברתיים ישראל כבר פועלת בכיוון. הוקמה מועצה לגיל הרך שאמורה לתכלל את העבודה של כל המשרדים עבור הגילאים הצעירים והשלב הבא כבר מובן לכולם: מעבר למשרד החינוך. נשאר רק הביצוע.
הכשרת המטפלות: הבדיחה העגומה אומרת שכדי לטפל בילדים במדינת ישראל צריך דופק ותעודת זהות, ואילו כדי לפתוח דוכן לממכר פלאפל נדרש רישיון. כל אחת היום יכולה לפתוח מעון בביתה או ללכת ולעבוד עם ילדים, בלי צורך בהכשרה, בלי תעודה. כלום. בהתאם, המשכורות נמוכות והתנאים קשים מאוד. בעיית הביצה והתרנגולת: שכר לא הולם מוביל לנשים לא מוכשרות שמגיעות לתחום וכן הלאה.
הנשים האלה מגדלות הלכה למעשה את הילדים שלנו בשנים בהן הם חסרי ישע ונדרשים להשקעה הגדולה ביותר. יוזמות נקודתיות כמו זו של מכללת אורנים להכשרת מטפלות "תומכות הוראה", החלו לתפוס אחיזה, אך שוב בהיעדר משרד ממשלתי האמון על חינוך הילדים מגיל לידה, נדרש לסמוך על יוזמות וולונטריות. לא ככה מגדלים ילדים.
בכנס שנערך אתמול של המועצה לשלום הילד בבאר שבע, הנחיתי פאנל בנושא חינוך ילדים מגילאי לידה עד שלוש בשיתוף ארגון אנו והקואליציה לחינוך מלידה. המומחים בתחום לצד חברי כנסת הבהירו כמה נדרש להפוך סופסוף את מערך החינוך להוליסטי מגיל לידה ועד 18. המחקרים תומכים, הרשויות המקומיות רוצות וגם חברי הכנסת נרתמו, חסר רק ממשלה שתבוא ותבצע.
זה נראה כאילו עבר נצח אבל רק לפני עשור ובעקבות המחאה החברתית נכנסו ילדי גיל שלוש לאחריות משרד החינוך. זה חיזק את כל שכבת הגיל הזו מאז. נדרש מערך תלת שלבי להכנסת ילדי גיל השנתיים, גיל השנה וגיל לידה למערך הגנים הממשלתיים שבפיקוח. מי שירצה עדיין יוכל כמובן לשלוח את ילדיו למערך הפרטי, אבל ברירת המחדל תהיה פיקוח. הכשרה והסדרה למען שלומם של ילדי הגיל הרך.
כל יום שעובר שבו מעונות היום הפרטיים והממשלתיים לא עוברים הסדרה ונכנסים לאחריות משרד החינוך הוא יום שבו גורל ילדינו הוא רולטה רוסית. התמזל מזלך והם יהיו במעונות טובים, עם מטפלות שעברו הכשרה בעזרה ראשונה, אם לא הילד הבא שיכול למות במעון, להיות קורבן להתעללות, יכול להיות שלך.
