יותר מאשר לתפוס את החד־פעמי ברשימות המשימות להורים במסיבת סוף שנה, חשוב לתפוס את סבא וסבתא לאירועי יום המשפחה. בואכה ראש חודש מרחשוון, אני כבר יושבת על הווריד של הגננת, מתי בדיוק היא מתכננת את החגיגות. כמו כן, היא נדרשת לדייק לי האם האירועים מופרדים לכיתות א'־ג' ו־ד'־ו', כי בהנחה שכן – אני צריכה להספיק להקפיץ כיתה את אחת הבנות. תדע כל אם עברייה שמהרגע שט"ו בשבט הגיע, זה הזמן לרצף משימות מורכבות ושנואות עד לסוף השנה. זה מתחיל עם קבלת מכוּלת אמניר, כלומר יצירות הגן לכבוד ט"ו בשבט, שנדחסו לתיקיית היצירות. טיפ להורים הטריים: לא לשים ישר בקרטון עם שאר המזכרות מהגן, ייתכן שבחלק ממה שקיבלתם נשתל משמש מיובש, מה שעלול לגרום לריקבון, עובש וריח סירחון שאתם לא תדעו מאיפה הוא מגיע. אז תריבי עם בעלך חצי שנה שיש נבלה במחסן ולמה הוא לא בודק ולמה הוא לא מזמין מדביר ולמה הוא לקח את המטען לעבודה ולא החזיר למקום. מניסיון, כמו שאתם מבינים.
אחרי ט"ו בשבט מתחילה שגעת הפורים. כפי שכתבתי פה בעבר, פורים זה פי מיליון קשה מפסח. כי בניגוד לתפריט של ליל הסדר (אגב, אצלי כבר סגור, כולל הבשר במקפיא, כולל של החג השני) פה לילדים גם יש דעה ולצערי היא מתפתחת עם השנים. כשהם קטנים והכול את מחליטה – קללל: מתחפשים ל"מה שנשאר בפיראט האדום". ואז הם גדלים ויש להם רעיונות. אני לא מבינה למה אין חסימה לאינטרנט רימון מפני הסרטונים המדרדרים: "רעיונות לתחפושות עשה זאת בעצמך". חמודה, למה לא הבנת? אני מחפשת בשבילך "רעיונות לכביסה, קפל זאת בעצמך". והשנה הילדים עוד הגדילו לעשות ואחרי שהגישו לי את רשימת 400 הילדים והילדות למשלוחי מנות, הם גם רוצים שלכל אחד יהיה משלוח מסוג אחר. חל בלבול מסוים, ילדים. אני מוכנה לשלוח כל אחד מכם בסוג אחר של משלוח לפנימייה. ואז פסח, ואז ל"ג בעומר, שבועות, צילומים לתמונת סוף שנה (בדיוק נשברות השיניים הקדמיות). נו, אתם כבר מכירים.
אז לפחות ביום המשפחה, זה מאוד מבורך שהעבירו את המשימה הלאה לסבים ולסבתות. זה מבורך כמובן בהנחה שהסבא והסבתא בחיים, גרים קרוב ואין להם עוד 200 נכדים שצריכים שהם יהיו באותו יום שישי, באותה שעה, במקומות הרחוקים זה מזה מרחק חמישים ק"מ ועוד בקלנועית. בכלל, ככל שעוברות עוד ועוד שנים אני מעריצה את מקצוע הסבאות/סבתאות. כמה משימות יש, כמה הם צריכים לזכור. כמה סבלנות, כמה דרישות. לא מזמן כתבה לי סבתא שהיא מצטרפת למחאת המשימות להורים, כי היא הייתה צריכה לשמור על הנכדים שלה בזמן שהוריהם בחו"ל ולפתע גילתה הערה בטבלת הייאוש שהכינו לה שזה יום ירוק והילדה צריכה ללבוש רק ירוק. מה לעשות שהילדה חובבת רק ורוד, ואם אפשר כולל מתנופף וטוטו וסירבה לשמוע על הרעיון.
בדיוק אמרתי לאיש שלי: נראה לי שאני אהיה סבתא נהדרת. הוא בתגובה פרץ בצחוק חסר מעצורים, כולל דמעות והכול. לא הבנתי למה, הרי אומרים הרבה פעמים על כל מיני סבאים, הוא פי אלף סבא טוב ממה שהוא היה אבא. עוד עשרים שנה ככה (סתם נו, 15 גג, בכורתי, ואני בכלל לא לוחצת) כבר לא אופיע, כי כל הדור שבא להופעות שלי יאבד את חוש ההומור ובמקביל את חוש השמיעה. גם לא אצטרך להיות בפייסבוק כל היום, כי כל העולם כבר יעבור לאפליקציה אחרת ויישארו שם רק מארק צוקרברג, אמיר חצרוני ואני. וגם בווטסאפ אני לא אתעסק יותר, כי כולנו נאבד את חוש הראייה ונתחיל לשלוח זה לזה תמונות מנצנצות עם ברכות "יום שלישי פעמיים כי טוב שמח" כיאה לגילנו.
סבתא צריכה להיות רכה, בעיניי גם אמא צריכה להיות רכה. אני באמת טכנית רכה, במיוחד באזור הבטני, אבל קשה לומר שגם מבפנים. הכול די קצר, גם בשיחות וגם בחיבוקים. אין לי סבלנות לכלום, ורוב הזמן אני בדיוק בסיום משימה אחת ובדרך לשנייה. וגם כששיחקתי אותה אמא מתגעגעת ומפצה ובואו נתחבק ונתכרבל בספה, ארבעים שניות מספיקות לי עד ה"יאללה אני הולכת להכניס מכונת כביסה". אבל אני מדמיינת שאהיה סבתא אחרת, שיגיעו אליי הנכדים ואני אקלף להם תפוח ונשב ונכין תה ונחכה שיתקרר ונדבר. ובעיקר שיהיה לי אכפת ושיהיה לי תמיד זמן לבוא איתם ביחד לפעילות של יום המשפחה. אלא אם תהיה לי בדיוק כביסה להכניס למכונה.
