ימים קשים עוברים על היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. ביום שלישי שעבר הוא הופיע לפני ועדת הכנסת כדי להגן על הגשת כתבי האישום נגד ח"כ חיים כץ. בסוף הדיון התברר שרוב חברי הוועדה סבורים שכתב האישום שהגיש לא ראוי להגיע לבית המשפט, וכי יש להעביר למליאה את הבקשה להגן על כץ. מנדלבליט עצמו כינה זאת "אירוע קשה".
ביום ראשון השבוע טען היועץ בתוקף שאסור לממשלה להחליט על העלאה של 398 איש מאתיופיה. הוא הציג אוסף של נימוקים: הממשלה היא ממשלת מעבר, אין דחיפות בהחלטה ויש חוסר בעבודת מטה. יש כאן מניעה משפטית, קבע. הממשלה האזינה ברוב קשב – והחליטה נגד דעתו.
עוד יוזמה שמנדלבליט התנגד לה, נוגעת להקמת ועדת בדיקה למחלקה לחקירות שוטרים. גם פה מצא היועץ מניעה משפטית, וגם פה נדחה. השרים השתאו מכך שנימוקיו של היועמ"ש הסבירו במדויק מדוע היה עליו להימנע מלקדם את תיקי נתניהו, שעומדים, כדברי השר יריב לוין, "בליבת הבחירות… מסתבר שאין בעיה לקבל החלטות בעניינים משפטיים של שרים ונבחרי ציבור תוך כדי בחירות". ימות המשיח ממש: השרים עומדים על סמכויותיהם מול היועצים, ומדגימים את הסטנדרט הכפול שעומד בליבת המערכת המשפטית.
לא רק הממשלה והכנסת דחו השבוע את מנדלבליט, גם בעימות מול שר המשפטים אמיר אוחנה על מינוי ממלא מקום לפרקליט המדינה הוא נחל הפסד צורב. אחרי חודשים של בזבוז זמן פקעה סבלנותו של אוחנה, והוא החליט למנות לתפקיד את עו"ד דן אלדד, בכיר בפרקליטות ומנהל המחלקה הכלכלית. ליועץ, כידוע, אין כל סמכות חוקית להתערב במינוי; אלא שבאותה מידה ידוע שאין דבר שמעניין פחות את המערכת המשפטית משאלת הסמכות החוקית.
היועץ רצה לסכל את המינוי, אך נתקל בבעיה. כשאוחנה רצה למנות את אורלי בן־ארי גינזברג, מנדלבליט התנגד בתואנה של חוסר בכירותה. לכולם היה ברור שחבורת מנדלבליט־ניצן תתנגד לכל מינוי של אוחנה, ושהעניין כאן אישי ופוליטי, אבל לפחות הייתה מראית עין עניינית. והנה כעת נסתתמו טענותיו; אלדד הוא פרקליט בכיר ובשר מבשרה של הפרקליטות.
אלא שלא איש כמנדלבליט יוותר. היועץ שלח מכתב לבכירי הפרקליטות ובו הסיר את התנגדותו למינוי – התנגדות שכאמור אין מאחוריה שום סמכות חוקית – אבל גם טרח להשתלח באופן חסר עכבות באלדד ובאוחנה. הוא מספר כיצד "הסביר בפירוט" לאוחנה שאלדד "אינו מתאים לתפקיד", והוסיף ש"אלדד שגה בכך שהסכים בנסיבות הקיימות לקבל על עצמו את התפקיד".
המכתב של מנדלבליט מתנשא ומרושע, ובוודאי שאינו מועיל. מדוע, אם כן, שלח אותו? נראה שכדי להשיג שתי מטרות עיקריות: נקמה באלדד שהסכים להתמנות בניגוד לדעתו, וסימון מחודש של הטריטוריה ושל חובת הנאמנות לחבורת מנדלבליט־ניצן בפרקליטות. כי בעולם המשפט, יש לדעת, הכול אישי. זו אינה הערכה או פרשנות; השר אוחנה עצמו מספר, במכתב תגובה ששלח, שהנימוק היחיד של מנדלבליט נגד אלדד היה ש"הנהלת הפרקליטות לא תקבל אותו".
ליועץ המשפטי, כידוע, אין סמכות להתערב במינוי פרקליט המדינה. אלא שבאותה מידה ידוע שאין דבר שמעניין פחות את מערכת המשפט משאלת הסמכות החוקית
אוחנה הוסיף עוד ש"הפרקליטות, ככל שירות המדינה, איננה 'חצר פרטית'". אלא שחבורת מנדלבליט־ניצן חושבת ומתנהלת אחרת. הפגנות סימון הטריטוריה שלה נמשכו בקבוצת הוואטסאפ של בכירי הפרקליטות. לאחר המינוי של אלדד, כך גילה עמית סגל, עזבו ליאת בן־ארי ונורית ליטמן את הקבוצה בהפגנתיות. לאחר מכן חזרו, כנראה לבקשת היועמ"ש, אך בן־ארי ומומי למברגר הקימו קבוצה משל עצמם עם בכירי הפרקליטות – ללא פרקליט המדינה החדש. הפרקליטות כבר אינה חצר, היא לונה פארק.
מועדון סגור
אם כל זה לא מספיק, מנדלבליט גילה השבוע עוד אמת כואבת: גם בסיס התמיכה שלו בקרב העיתונאים הוא משענת קנה רצוץ. כך למשל רויטל חובל, שהייתה עד לפני כשנה כתבת המשפט בעיתון 'הארץ', כתבה שמנדלבליט "מתנהג כמו ילד קטן שנעלב שלא סופרים אותו… יש לנו פרקליטות בתוך פרקליטות". אמיר אורן כתב ב'וואלה' שמנדלבליט, שהוא לפעמים "רכרוכי מדי", "מתעקש שלא לצורך להיאבק במינוי אלדד". גם חן מענית ב'גלובס' ביקר את היועמ"ש על ש"הבהיר לכל חברי ההנהלה כי הממונה החדש עליהם אינו מתאים בעליל לתפקידו".
עידן האִתרוג של מנדלבליט, אם כן, חלף עבר לו. הוא התקיים רק כל עוד הוא היה צריך להגיש כתבי אישום נגד נתניהו. ברגע שעשה את הצעד הבלתי־הפיך הזה, התחוור לו שהגיבוי מהתקשורת בהחלט הפיך. מנדלבליט עשה את שלו בשירות השמאל, מנדלבליט יכול ללכת.
לא עזר ליועץ אפילו שאת כתב האישום הגיש בזמן שראש הממשלה היה בפסגה מדינית על "עסקת המאה" בוושינגטון, תוך שהוא פוגע לא רק בטעם הטוב, אלא גם במנהל התקין – הפרקליטות אצה כל־כך להאשים את נתניהו, עד שלא סיימה את ההליכים המקדמיים ההכרחיים, ובעיקר את בקשתה לקבל חיסיון על חלק מהחומרים.
במצב כזה התיק אמור להיפסל, אלא שכמובן, לשומרי הסף אין סף, ומערכת אכיפת החוק היא מעל החוק, ולכן גם הכשל הזה יעבור בלא כלום. אבל השבועות האחרונים הוכיחו לנו שוב עד כמה מערכת המשפט שלנו היא קליקה סגורה, שפוטרת את עצמה מכל הכללים והדינים בזמן שהיא ממציאה חומרות על גבי חומרות לכל מי שהיא מעוניינת לפגוע בו. זה לא רק מנדלבליט, אבל בזכות יהירותו וצפצופו על הנורמות המקובלות נחשפו החצרות, הפוליטיקה וחוסר המקצועיות המשווע של המערכת המשפטית.
את המחיר הכבד של ההתנהלות הזאת חשף השבוע עקיבא ביגמן ב'ישראל היום'. ביגמן בדק את עומס התיקים בישראל, וגילה שלכל שופט יש בממוצע כ־500 תיקים, ולחלק מהשופטים אלפי תיקים. מדובר בעומס אדיר, שלא מאפשר לטפל באופן הוגן והגון באזרחי המדינה. העומס הזה נוצר אף על פי שישראל מתקצבת את מערכת המשפט בשפע: פי שלושה מהמקובל במדינות המפותחות.
המשמעות היא שמערכת המשפט שלנו נמצאת בקריסה. היא נכשלת באופן מחפיר בדבר העיקרי שהיא אמורה לעשות: לספק סעד משפטי ראוי לאזרחי המדינה. היא מתרסקת, בין השאר, משום שבכיריה עסוקים בעיסוקים טפלים בתחומים האישיים, הפוליטיים והתקשורתיים, במקום בניהולה. זה מה שקורה כשפקידים ממונים מקבלים שפע סמכות ללא אחריות ופועלים ללא פיקוח: נורמות רמוסות ומערכת אכיפת חוק חסרת חוק.
