קשה לי להאמין שלשר החינוך הרב פרץ יש יד ורגל בהחלטה על הענקת פרס ישראל לפרופ' ורד נעם בתחום חקר התלמוד. ראו, אינני תמימה, אין לי ספק שלפוליטיקאים יש השפעה כלשהי על זהותם של יושבי הוועדות. גם אם היינו מעדיפים לחשוב שלא, הפוליטיקה תמיד מרחפת גם מעל ועדות פרסים למיניהן. יש שיציינו את כהונתו של נפתלי בנט כשר החינוך כתקופה שבה פתאום "נצבעו" פרסי ישראל בפוליטיקה, כשזכו בו אישים כמו דוידל'ה בארי מעיר דוד והרב אלי סדן מעלי. בואו, הם לא היו זוכים בפרסים האלה אילו משרד החינוך היה בידיה של מפלגת מרצ. ומן הסתם קל יותר להשפיע על פרס ישראל בתחום מפעל חיים, מפני שהוא באמת נתון לפרשנות רבה בשאלה מהו מפעל החיים שעליו ראויים לקבל פרס. אבל האמת היא שתמיד פרסים, מלגות ומענקים מושפעים מתפיסת עולמם של מקבלי ההחלטות ומטעמם האישי. אולי פתאום בלט שהם נצבעו בצבע אחר, בצבע של בנט, אבל זה הרי לא התחיל שם. הצבע פשוט היה פתאום שונה.
פרץ מתפקד כשר החינוך מספר חודשים מועט ותוך כדי ניהול מערכת בחירות, ולכן הסיכוי שהוא הספיק להשפיע על ועדת פרס ישראל קלוש מאוד. ולא שאינני רוצה לפרגן לו, שהוא, רב המשויך לזרם השמרני, המזוהה עם ישיבות הקו – מעניק במשמרת שלו פרס לחוקרת התלמוד פרופ' ורד נעם. זה דווקא מוצא חן בעיניי. אני מחכה לראות את התמונה הזאת שהוא לוחץ את ידה, וירטואלית כמובן: לראשונה בתולדות פרס ישראל מוענק הפרס בתחום חקר התלמוד לאישה, כשעל כיסא שר החינוך יושב אדם דתי ושמרן. זו תמונה יפה.
ודווקא מפני שאני חושבת שאין לפרץ יד ורגל בהחלטה הזאת, אני עוד יותר שמחה לראות אותו מתגאה בה, מנופף בה, מצייץ אותה: "עבודותיה, מחקריה ופועלה בהנגשת לימוד התלמוד לאוכלוסיות רבות היוו פריצת דרך", נכתב בהודעה מטעם פרץ. "פרופ' נעם מהווה מקור השראה לדור שלם של נשים הלומדות תורה במדרשות ובאקדמיה. והחידוש, לראשונה זוכה אישה בקטגוריה של חקר התלמוד. עלי והצליחי". אם שר החינוך שלנו מתהדר בזוכה כזו, שספק אם היה מכניס את ספריה לספרייה האישית שלו ולבית המדרש שלו, דיינו. כן, אפשר לציין את הרגע הזה שבו הליברליות והשמרנות דרות בכפיפה אחת כרגע משמח, וזו לוחצת יד (וירטואלית!) לזו. הן אולי מתנגחות זו בזו ואולי רוב הזמן לא סובלות זו את זו, אבל כן, לפעמים הן מבינות שהן זקוקות זו לזו כדי להתקדם נכון, וזו מעטרת את זו בפרס רב־רושם.
אוזן רגישה לתחנונים
לפני שבע שנים פרסמה פרופ' נעם בעיתון זה מאמר מכונן בשם 'מעבר למחיצה הפנימית', שהפך לאחת מאבני הדרך של הפמיניזם הדתי, גם אם לא התכוונה לכך. באותו מאמר מתחה נעם ביקורת נוקבת על האורתודוקסיה בישראל ועל יחסה לנשים במרחב הציבורי־דתי. בין היתר טענה כי "האבסורד החברתי שמייצר בית הכנסת ביחס לכל מה שאנחנו יודעים על מקומנו כגברים, כנשים וכחברה מרוקן את המקום הזה מן האותנטיות האישית והחברתית שלנו. סילוק הנשים מן העשייה הדתית הציבורית (כן, גם ברית, בר מצווה, חופה, הלוויה או דף יומי) מסלק את העשייה הזאת עצמה מן החיים אל המוזיאון". נעם ציינה כי "המאמר הזה איננו מניפסט פמיניסטי, ויטעה מי שיחשוב שעניינו בסדרי בית הכנסת. המדובר בבית הכנסת כמשל ובנשים כמשל".
ליבי מלא הערצה לנשים שנלחמות עליה, על המחיצה. שמזיזות אותה בין לוחות טקטוניים גדולים ועתיקים. ופעולתן, לפעמים בלתי נראית, חרותה על הלוחות
בחג שמחת תורה האחרון עליתי במעלה הכביש אל בית הכנסת. אבל לא נכנסתי. אני כבר לא יכולה להיות מעבר למחיצה, זו שעומדת במרכז המאמר של נעם. את בתי הקטנה חימשתי בדגלון שקנינו ברמי לוי – זה שכאשר הגענו הביתה היא שאלה אותי למה לא מצוירות עליו בנות. שילחתי אותה לאביה והוא צייר לה בגב הדגלון בנות שרוקדות עם התורה, והיא צבעה אותן בוורוד. הייתה שמש טובה והיו כמה שוטים של וודקה על בטן ריקה. ככה אני חגגתי את שמחת תורה.
הצצתי שוב על הנעשה בבית הכנסת ותהיתי איך זה נראה ליושביו הגיוני. כיצד נראה לגברברי היישוב סבבה לגמרי לנהל את התפילה על טהרתם. השאלה שלי לא הייתה על הסכמת הנשים, אלא על הגברים שככה יאה וטוב להם בעולמם. נשגב מבינתי הדבר, הוודקה כבר עשתה את שלה, והסוד יצא (כן, מתברר שזה עובד גם עם וודקה). דיברתי עם בנות היישוב הצעירות ועם כמה משכנותיי. אמרתי להן כמה מוזרה ההתרחשות הזאת בעיניי, ושכדי להיכנס לבית כנסת אני צריכה לחזור 400 שנה אחורה בזמן, ואני לא ממש מעוניינת בזה, אז אני בחוץ. וכך אני ספק מדברת ספק נואמת, לא מבעד המחיצה החיצונית, אולי כן מבעד המחיצה הפנימית.
אני בחוץ וליבי ער. והוא מלא הערכה והערצה לנשים שנלחמות עליה, על המחיצה. שמזיזות אותה מילימטר אחר מילימטר בין לוחות טקטוניים גדולים ועתיקים. ופעולתן, לפעמים שקופה, לפעמים בלתי נראית, חרותה על הלוחות.
"'תחנונים' עשויים לנבוע רק מבפנים, מתוך זהות אותנטית", כתבה נעם באותו מאמר. ומי שלא מזהה טעמם של תחנונים מבפנים, יכול לטעות ולחשוב כאותו אוויל שפרסם מאמר בערוץ 7 וקבע כי נעם קיבלה פרס על "הרג התלמוד". אבל גלגלי המהפכה נעים. מחוזות חדשים שבהן כף רגלן של נשים לא דרכה קודם לכן, נכבשים אט אט בידי נשים חכמות ומאירות ופורצות דרך. ראו ערך מורות הלכה, ראו ערך סיום הדף היומי שנערך לראשונה בהשתתפות אלפי נשים מרקדות ומכרכרות, והנה, עכשיו גם פרס ישראל בחקר התלמוד לאישה.
מי שהתרגל לאבסורדים ולקשיחות שהמערכת האורתודוקסית ברובה כופה על החיים הרוחניים־דתיים בישראל, אוזנו לא תוכל לקלוט את תדרי התחנונים של נשים המבקשות להיות חלק מסדר החיים הדתי. ויהיו התחנונים כתפילת לווייתנים ההומה במצולות, והוא לא ידע. והוא לא ישמע.
