שומעים את השקט? מריחים אותו? מרגישים אותו בעצמות? זה השקט הקסום של לפני בחירות. אם הפלונטר הפוליטי יצר משהו חיובי, הרי זו ההבנה שתקופת בחירות יכולה גם להתנהל בעצלתיים. אני שומע את מגישי תוכניות האקטואליה פותחים בתמיהה מזויפת על כך שבעוד שלושה שבועות הבחירות ולא מרגישים אותן. באופן לא מפליא, לרוב אלה עיתונאים שבזמן מערכת בחירות מלוכלכת ורוויית כותרות יקטרו בטון מעייף: "כמה עוד אפשר לסבול את הרפש הזה". אז הנה, הגיעה מערכת בחירות שמלמדת אותנו שאפשר גם אחרת. בלי "ביבי בוגד" בלי "צוללות" ו"גנץ לא שפוי". מותר גם לשעמם.
כשבריב זוגי אתה מוציא את הכול והיא מוציאה הכול, אם הריב יתחדש אחרי שעה לא יישאר מה להגיד. אז כל אחד ישחרר עוד איזה "די, נו, את יודעת שאני צודק", והעוצמות של לפני כמה שעות ייראו כל כך מוגזמות. במצב הפוליטי קורה אותו הדבר. שתי מערכות הבחירות הקודמות הוציאו מכולנו את הגרוע ביותר, וכעת נשארו רק שני מחנות שצועקים: "די, נו, אתה יודע שאני צודק".
קח להם את החסינות
אז למה בעצם כל כך שקט כאן? איך חוץ מכמה קטטות קטנות בין ליברמן לחרדים, חצאי אמירות בין גנץ לנתניהו וריב טוויטר אחד או שניים בין בנט לגלנט, הכול שלו? הנה 11 סיבות שיכולות לספק הסבר.
למה שקט? כי ביבי התקפל. לא בנושא הסיפוח, בנושא החסינות. נתניהו לא חשב שתוקם ועדת הכנסת, אז הוא ביקש חסינות. כשכחול לבן הצליחו להקים אותה, ביבי משך את הבקשה. המשיכה הזאת הורידה את הווליום של מערכת הבחירות הזאת בעשר דרגות. כשזה מגיע לכחול לבן, תמיד עדיף שהאידיאולוגיה תישאר בווליום נמוך. לא כי לכחול לבן אין כזאת – ההפך, לכחול לבן יש מלא אידיאולוגיות. ים. תן לחבר'ה האלה לדבר על חסינות ועל תיקי נתניהו ותשמע חבורה של אנשים סדורים, חדים ומדויקים, שחוזרים בקצב של מדריך יוגה טיבטי אחרי אותן מנטרות בלי להתבלבל ובלי לסטות לצדדים. קח להם את החסינות והתיקים, ותגלה חבורה מבולבלת שיכולה לדבר יום אחד על התנתקות ויום למחרת על הרתעה; בבוקר לתמוך בתוכנית המאה, ובערב להגיד לטיבי שאין להם שום קשר לזה. ממש כמו ילד ששובר אגרטל ודופק לך הסבר משכנע: "זה לא אני, עבר פה דב, שבר אותו והלך".
למה שקט? כי הליכוד הולך על נתניהו בכל הכוח. בלי גימיקים. אני חלילה לא מזלזל בנתניהו וביכולתו להוציא אנשים מהבית, אבל בחייאת, שמעתם פעם את הילד שלכם צורח בהתלהבות כשהבאתם לו צעצוע זהה לזה שיש לו כבר כמה שנים?
למה שקט? כי בינתיים אף אחד בליכוד עוד לא שלף אמירות ברוח "הערבים נוהרים" או את חוק המצלמות 2, שיעוררו את מצביעי הרשימה המשותפת ויספקו לטיבי וחבריו את הקמפיין המיוחל. אפילו בכל הסיפור של היבא יזבק, הליכוד עמד בצד בשקט ולא עשה יותר מדי רעש גם כשבג"ץ – במפתיע – אישר את התמודדותה.
למה שקט? כי המפלגות הקטנות כבר לא איתנו. חוץ מבן־גביר, כמובן. אבל נסו להיזכר בבחירות הקודמות, בשנת 2019: היו לנו פייגלין ואורלי לוי ומפלגת נעם וכחלון – זוכרים את כחלון? מה לעשות, הקטנות הן אלה שעושות הכי הרבה רעש.
למה שקט? כי אנחנו עייפים. לא אדישים – אם אני צריך להמר, שיעור ההצבעה הפעם יהיה גבוה יותר מבשתי מערכות הבחירות הקודמות – אלא עייפים רגשית. קצת כמו מונדיאל. בתחילת הטורניר אתה יושב וצופה בלהט בכל משחק עלוב בין צפון אירלנד לדרום מקדוניה, מתלהב מכל גול וכועס על כל נבדל. כשהזמן עובר ומגיעים לשלבים המכריעים, אתה מוצא את עצמך יושב מול חצי הגמר בין ארגנטינה לברזיל וחושב לעצמך, יאללה, בחייאת, שייגמר כבר, בא לי להתעסק בעוד דברים חוץ מכדורגל.
למה שקט? כי אין קטסטרופה באופק. זה לא מדויק – הקורונה במזרח והארבה באפריקה מעלים את האפשרות שכולנו לא נהיה פה במערכת הבחירות הרביעיות – אבל מבחינת הציבור אין שום איום משמעותי בסגנון "פרס יחלק את ירושלים". הגג הוא "ביבי יחלק את זמנו בין ראשות ממשלה למשפט". פיהקתי אפילו בזמן שכתבתי את זה.
שקרים מתים מוקדם
למה שקט? כי הקמפיינרים של המפלגות הבינו שאנחנו רוויי סרטונים ודאחקות. רק תיזכרו במערכת הבחירות ההיא של 2015, כשהפוליטיקאים ניסו להצחיק אותנו לדעת עם סרטוני בייביסיטר למיניהם. נדמה שהפעם הם מבינים שמיצינו. קצת כמו מרתון סטנדאפ באחד מהמועדונים בתל־אביב: ככל שעולים יותר סטנדאפיסטים, כך היכולת שלהם להצחיק הולכת ופוחתת. בראשון אתה נקרע, בשני גם, בשלישי יורד לך, ברביעי אתה כבר מסתכל בשעון, בחמישי אתה מזמין חשבון ובשישי אתה יוצא מהמועדון בנימוס כי כמה אפשר.
למה שקט? כי בניסיונות להרכיב קואליציה הפוליטיקאים הוכיחו שאפשר לסמוך על המילה שלהם, לפחות כשזה נוגע להבטחות עם מי לא לשבת. וכשאתה מאמין לפוליטיקאי, הווליום יורד.
למה שקט? כי אנחנו חוסכים רעש לבחירות שאחרי הבחירות האלה.
למה שקט? כי שקרים מתים מוקדם. פעם, קמפיין שהיה טוען ש־5,000 ישראלים מתים מזיהומים בכל שנה היה יכול לתפוס את מרכז הבמה למשך שבוע בלי שאיש יסתור אותו. היום בתוך כמה שעות עולים ברשת עשרה מאמרים של אנשים שמבינים יותר מכל כתב לענייני בריאות, ומביאים את האמת בלי מתווך בתקשורת המיינסטרים.
למה שקט? אולי כי הבנו שאפשר גם בלי ממשלה. נכון, הרבה דברים תקועים, ויש גירעון ולא מספחים, אבל בואו, זה לא שדברים זזו כשהיו ממשלות. אני חלילה לא אומר שעדיף בלי, אבל השמיים לא ייפלו גם אם יהיו בחירות רביעיות.
ועכשיו רק נשאלת השאלה אם כתבתי את הטור הזה מוקדם מדי. יש עוד שלושה שבועות עד שהווליום יעלה. ההימור שלי? הכול יישאר על מי מנוחות, והימור נוסף – למרות הווליום הנמוך, אלה יהיו בחירות הרבה יותר קרובות להכרעה מהבחירות הקודמות. יאללה, עשיתי רעש, ביי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
