פעמיים השבוע מצאתי את המוח שלי מדקלם את השיר המצמרר של נתן אלתרמן "אז אמר השטן". כמו נביא חזה אלתרמן את העתיד, את נקודות החוזק ואת החולשות של העם שהקים מדינה, את העוצמה הפיזית שנותרת מחוררת כשאין עוצמה רוחנית. השיר הזה של אלתרמן עוסק בתחושת הצדק שלנו, שאם נאבד אותה – נאבד הכול.
"אז אמר השטן: הנצור הזה, איך אוכל לו?" השטן שואל איך אפשר להביס את העם היהודי בארצו – הרי הוא אמיץ, מוכשר, חזק. "רק זאת אעשה", אמר השטן לעצמו, "אכהה מוחו, ושכח שאיתו הצדק".
הערכאה העליונה לצדק הכשירה השבוע את תומכת הטרור היבא יזבק מהרשימה המשותפת להיות נבחרת ציבור בישראל. בג"ץ הפך את החלטת ועדת הבחירות המרכזית שהחליטה לפסול את יזבק. זה היה כל־כך צפוי, שזה עצוב. חמישה שופטים הצביעו בעד הכשרה של יזבק להיות חברת כנסת ואלה הם: מני מזוז, דפנה ברק־ארז, יצחק עמית, עוזי פוגלמן וענת ברון. מצעד של בושה. השטן הכהה מוחם ושכחו היכן הצדק.
השופטים דרכו על חוק יסוד הכנסת, סעיף 7א', שבאופן ברור וחד־משמעי מאפשר, בין היתר, למנוע ריצה של תומכי טרור לכנסת. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. בג"ץ הכשיר בעבר את מפלגת בל"ד כולה, את עזמי בשארה וגם את חנין זועבי הזכורים לרע, ורבים אחרים. השופטים מעולם לא נתנו לעובדות החדות והמוצקות לבלבל אותם, לא הייתה פעם אחת בעשרות השנים האחרונות שהם פסלו תומך טרור משמאל או מהצד הערבי מלרוץ לכנסת. את עזמי בשארה הם אישרו בשנת 2002, אף שהיו נגדו ראיות מוצקות. בשנת 2007 בשארה נמלט מהארץ אחרי שנחשד שסייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. שופטי בג"ץ התעלמו לחלוטין מתמרורי האזהרה שהוצבו להם, הכשירו את בשארה, וקיבלו חבר כנסת שנחשד בסיוע לאויב בזמן מלחמה. זה מה שנקרא סמכות ללא אחריות.
היבא יזבק שיבחה והיללה את סמיר קונטאר, הרוצח של בני משפחת הרן והשוטר אליהו שחר. היא גם היללה את דלאל מוגרבי, המחבלת מהפיגוע בכביש החוף. יש עדויות מזוויעות על אותה מחבלת, על זריקת תינוקות אל תוך האש וירי באנשים בגב. אבל חברת הכנסת יזבק כתבה עליה "דלאל מוגרבי חיה 20 שנים ועשתה את כל זה. יבורכו נשות ההתנגדות". יש עוד עדויות על תמיכה בטרור והאדרת מחבלים, אבל כל אלה לא הספיקו לדעת הרוב בקרב שופטי בג"ץ. הגדיל לעשות השופט מני מזוז, כשהבהיר ש"הנסיבות אינן עומדות, אף לא בקירוב, באמות המידה המחמירות לצורך פסילה של מועמד". מי קובע את אמות המידה הללו? המוח הכהה של האדם העליון כמובן. הלוא הוא מזוז וחבריו.
אל מצעד הבושה של השופטים מתווסף היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שהעניק ליזבק את חותמת הכשרות שלו. נקודת אור קטנה היא בנזיפה שהוא קיבל והרוויח ביושר מפי שופט העליון נעם סולברג. סולברג, בשפה משפטית עדינה, בעצם האשים את היועמ"ש שהוא עשה עבודה לא רצינית, בלשון המעטה, ולא דן בכל הראיות, שהיו עשויות להצטבר למסה קריטית בפסילת יזבק.
אותו בג"ץ שבבחירות הקודמות פסל את מיכאל בן־ארי, את ברוך מרזל ואת בנצי גופשטיין על סעיף הסתה לגזענות, הקל ראש בהסתה החמורה של יזבק וחבריה. היא, אגב, לא התבלבלה, ויום אחרי הכשרות שהעניק לה בג"ץ, כבר ליוותה את השייח' ראאד סלאח שהורשע בהסתה לטרור ונשפט למאסר בפועל, וטענה שהוא "סובל מרדיפה פוליטית", אלא מה. היא ממשיכה (ותמשיך כנראה) לתמוך בטרוריסטים, בג"ץ ממשיך לזלזל בכולנו.
השבוע אמר רוני קרן, אחיו של דני הרן ז"ל, שהוא מרגיש נבגד על ידי המדינה. "אין דמוקרטיה בעולם שיכולה להכיל דבר כזה", הוא אמר. לא צריך להיות שייך למשפחת השכול כדי להרגיש נבגדים על ידי המדינה ועל ידי בג"ץ שחטף מדינה שלמה.
כלי שרת של הרש"פ
בגאון גדול שיבח השבוע אבו־מאזן את ארגון השמאל 'מפקדים למען ביטחון ישראל'. בנאומו באו"ם הודה ל"300 קצינים ישראלים שנלחמו למען המדינה שלהם ועכשיו אומרים שהם נלחמים למען הצדק ומסרבים לעסקת המאה". הוא נופף במסמך שלהם כמו שנופף בשאר חומרי התעמולה הפלסטינית השקרית שלו. רגע לפני שישב עם אולמרט למסיבת עיתונאים מחויכת, הוא נופף בתמיכה של המפקדים הישראלים. במסמך הזה התנגדו המפקדים מכול וכול למה שהם מכנים "סיפוח חד־צדדי". וכך, בין אם רצו ובין אם לאו, הפכו אותם גנרלים בדימוס לחלק ממכונת התעמולה הפלסטינית.
לפני כמה שבועות פגשתי אחד מהם מחוץ לאולפן טלוויזיה. איש מקסים וערכי, עם מבט טוב בעיניים. שוחחנו. "איך דני יתום מדבר על הצבת כוח רב־לאומי בבקעת הירדן", שאלתי אותו. "באמת?" הוא הופתע, "לא לא, אנחנו נגד כוח רב־לאומי בבקעה", הבהיר. דני יתום, ראש המוסד לשעבר, הוא דמות בולטת בארגון הזה. "אם כן, איך יכול להיות שכך הוא מדבר ומתראיין?" שאלתי. "נו, מה, לא קורה לך בארגון שאנשים מדברים שטויות לפעמים?" הוא שאל אותי, ואני נותרתי נדהמת.
יש לי הרבה כבוד לאותם לשעברים, ואני לא אומרת זאת כמס שפתיים. אמנון רשף, שעד לא מזמן עמד בראש הארגון הזה, הוא גיבור ישראל אמיתי, ולצידו רבים וטובים אחרים. אבל השיקולים הפוליטיים הצרים מסמאים את עיניהם המקצועיות ואת האחריות שלהם. הם חסרי אחריות. השטן הכהה מוחם והם שכחו שאיתם הצדק, עד לכדי אובדן מוחלט.
השבוע הם היו כלי שרת בידי אבו־מאזן, האיש שמשלם משכורות לרוצחי יהודים. אם היה שם מישהו שעוד לא התעוור משיקולים פוליטיים צרים, הוא היה צריך לקום וללכת, לא להיות חלק מהעדר. לצערי זה טרם קרה.
השאלה היא מה אנחנו עושים כשהשטן קם לבצע את משימתו להכהות את מוחנו. האם אנחנו נכנעים או עומדים איתן. ואם ניכנע, כמו אותם מפקדים יקרים, כמו אותם שופטים מכובדים, אם ניכנע ונאבד את צדקת דרכנו – שום עוצמה כלכלית וביטחונית לא תעמוד לצידנו. "כה דיבר השטן, וכמו חוורו שמים מאימה, בראותם אותו בקומו, לבצע המשימה".
