יש דברים שלא עושים. במדינה חופשית הכול מותר, ואין שום מניעה חוקית, אבל לפעמים הדעת לא סובלת. הדברים לא מתיישבים עם היגיון בסיסי. הם נראים פרובוקטיביים או ילדותיים, או סתם מכעיסים ללא סיבה. לפעמים הם טיפשיים וחסרי תוחלת, ויכולים לגרום גם נזק עצום. באנגלית קוראים לזה It's not done. הנה ארבעה אירועים שכאלה.
סיפוח חד־צדדי של שטחים בלי הסכמת האמריקנים. אסור שיקרה. אפשר לשמוע את הקריאות בימין שדוחקות בראש הממשלה נתניהו לבצע מהלך כזה לפני הבחירות. אפשר גם להבין את התסכול. רק לפני שבועיים וחצי נתניהו הרים לאוויר אירוע היסטורי, פרויקט משותף עם הנשיא טראמפ ואנשי הצוות שלו. הוא הבטיח להחיל ריבונות, חד וחלק, תכף ומיד, על כל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. הכול נראה אז ממשי ומוחשי, כמו שהוא רחוק כעת.
זו הזדמנות גדולה, נכון, אבל אתה לא הולך למהלך כזה, שהוא שמחה או בכייה לדורות, רק בגלל הלחץ מאוהל הריבונות של מועצת יש"ע. אי־אפשר לקבוע קווי גבולות חדשים למדינת ישראל, לאורך 800 קילומטר, בלי ההסכמה של הממשל שהלך עם נתניהו על תוכנית המאה, וכנראה ראה את הדברים אחרת ולא נסחף בהתלהבות של ראש הממשלה. הקצב בוושינגטון שונה, המחויבות היא גם למדינה פלסטינית. אולי דווקא העמדה הזאת יכולה להציל את עתידה של המדינה, ולא ריצת הסיפוח הלא מבוקר של כל השטח.
האמריקנים מזהירים השכם והערב מצעדים חד־צדדיים. איילת שקד מימינה ויוסי דגן מהליכוד מסבירים שלא יהיה לנו לעולם ממשל אוהד כזה. הבית הלבן אולי יעצום עין אם נעביר ביום ראשון הקרוב החלטה בממשלה על סיפוח ענקי ("הכול כלול", בלשונו של ראש הממשלה). רק שאסור לתקוע אצבע בעין של טראמפ, גם אם העין עצומה, ודווקא מכיוון שהוא "הידיד הטוב ביותר שהיה לנו בבית הלבן מאז ומעולם", כפי שאומר נתניהו.
מסר שלילי
ההחלטה לאשר את המרוץ של היבא יזבק לכנסת היא בלתי נסבלת. לא משנה אם אתה איש ימין או שמאל, יהודי או ערבי, דתי או חילוני, גבוה או נמוך. יש מעשים שהם מחוץ למתחם התרבות האנושית. היבא יזבק לא יכולה להזדהות עם מחבל מסוגו של סמיר קונטאר ולמצוא את עצמה בכנסת ישראל. היא לא יכולה להלל טרוריסטית כמו דלאל מוגרבי ולשבת בפרלמנט הישראלי. מדובר ברוצחי ילדים קטנים וחפים מפשע, ולא משנה ברגע זה מה הרקע ומה ההקשר. זה לא יכול לקרות.
ישנם כללי בסיס בחברה דמוקרטית, אם היא רוצה לשמור על עצמה מפני מעשי רצח ואלימות מכל סוג. חגי עמיר לא יכול להיות חבר כנסת בדיוק כמו שיזבק לא. שופטי בג"ץ, שאישרו את המועמדות של יזבק, דיברו על מסה קריטית של חומרים שלא הובאו לפניהם. פוסט אחד שמהלל את השהיד קונטאר מספיק לדעתי כדי לפסול את יזבק, ולא אכפת אם היא מתחרטת או לא (היא לא). יש כאן גם מסר חינוכי, אזרחי וחברתי. אסור היה שזה יקרה.
לא ראוי
אהוד אולמרט הלך השבוע להיפגש עם אבו־מאזן בניו־יורק, אחרי הדיונים באו"ם שבהם קיללו יו"ר הרשות ואנשיו את האמריקנים, את הישראלים ואת תוכנית המאה. אולמרט הוא לא האדם שיכול וראוי לקדם משא ומתן עם אבו־מאזן, שאותו הוא רואה כפרטנר, בצדק או שלא בצדק. אולמרט בעצם לא ראוי לכלום. מי שהיה ראש ממשלה, שר וראש עיר שהשחית מערכות ציבוריות שלמות, הורשע בעבירות שוחד ומרמה וישב בבית הסוהר, צריך להישאר ספון בביתו. אולמרט הוא האחרון שיכול להוביל מהלכי שלום עם דרגות אמינות של כלא מעשיהו.
אולמרט לא מייצג היום איש חוץ מאת עצמו, אבל הפגישות שלו עם אבו־מאזן בניו־יורק, בימים שבהם מועצת הזכויות של האו"ם הופכת לסניף של ה־BDS, גורמות נזק אדיר לשמאל שבשמו בא לדבר. איש לא רוצה את אולמרט שם, אין לו שום משמעות והוא יודע זאת, ואולי בגלל זה נסע לניו־יורק. הנה עוד מעשה אידיוטי, שנועד למשוך תשומת לב אבל הפך בסוף לאירוע פתטי ומיותר.
תחושת בגידה
אמארה סטודמאייר הוא אגדת כדורסל. הוא שיחק 14 שנים בליגת הכדורסל הטובה בעולם, הופיע שש פעמים באירועי האולסטאר היוקרתיים שמחברים את כל כוכבי הליגה פעם בעונה למשחק אחד, ונחשב אחד הסנטרים הטובים בעולם. בשנים האחרונות סטודמאייר הלך והתקרב ליהדות, אחרי שגילה את שורשיו המשפחתיים. לפני שלוש שנים וחצי, באוגוסט 2016, החליט להצטרף לקבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, ואפילו קנה חלק בבעלות על הקבוצה.
ההצטרפות של סטודמאייר עוררה בירושלים התלהבות עצומה. עשרות אלפי אוהדים של הקבוצה בעיר ומחוצה לה לא ידעו את נפשם. סטודמאייר הפך לאליל ונהנה מכל רגע. הוא התעמק בתלמוד והחל בתהליכי גיור. כאשר עלה לשחק באולם המפואר בארנה שאגו לו האלפים: "נותן הכול על המגרש, והיציע כבר נרגש, אתה היום לובש אדום, ובשבילנו זה חלום".
ביוני 2017 זכתה הפועל ירושלים עם סטודמאייר באליפות המדינה. הקשר בין האוהדים והכוכב הפך לחיבוק אינסופי. מעולם לא נראתה תופעה דומה. המלך הבלתי מעורער של העיר, שזכה באהבה עצומה וקיבל כל מה שביקש, הבטיח מצידו שהוא קשור לעד בעיר ובקבוצה, וישחק רק בירושלים. ואכן, בספטמבר 2018 הוא חזר אלינו שוב, לעונה יפה נוספת. בהמשך עזב.
לפני חודש נדהמה העיר, כאשר סטודמאייר הצטרף למכבי תל־אביב, היריבה המיתולוגית הקשה והשנואה ביותר של הפועל ירושלים. זה היה הלם, דקירה בלב הקולקטיבי. אני מכיר אוהדים שלא הצליחו להירדם. אחרים התקשו לעבוד. כולם הרגישו נבגדים.
סטודמאייר ניסה להסביר שניסה לחזור לירושלים, אבל לא רצו אותו או שזה לא הסתדר. זה לא משנה. כל קבוצות העולם, לבד ממועדוני ה־NBA – שם סיים את דרכו – היו פותחות לפניו את שעריהן. סטודמאייר בחר להצטרף דווקא לקבוצה שמסמלת בעיני האוהדים הירושלמים את כל הרע. בהשאלה: תארו לכם מה היו התגובות בחסידות גור אילו יעקב ליצמן היה עובר ליש עתיד של יאיר לפיד. או ההפך.
ביום שני שיחקה הפועל ירושלים בהיכל הספורט ביד־אליהו בחצי גמר גביע המדינה נגד מכבי ראשון־לציון. סטודמאייר בא לצפות במשחק. אלפי אוהדים ירושלמים, שלא מזמן התעלפו מהתרגשות כאשר עלה לשחק, קראו לעברו קריאות בוז אדירות. זה היה מחזה הזוי וקצת אכזרי. נדמה לי שסטודמאייר בעצמו נבהל קצת מתגובת ההמונים. אולי באותם רגעים השתכנע שאפשר לעשות הכול, אבל יש מעשים שלא ייעשו.
