הייתי השבוע בטיפול אצל השיננית. איזה דבר זה שיננית. אלוהים אדירים. איזה דבר זה שיננית. מישהו צריך לכתוב את זה. ככה, בפשטות. שהרי כולם הולכים לשיננית. כולם מתיישבים על המיטה הכחלחלה, פוערים פיות בבעתה, ונותנים לאישה זרה להצמיד להם מכשירי עינויים לחניכיים. ולהתיז מהם גיצים רטובים של עששת ופלאק. כן. בהחלט. כולם הולכים לשיננית. בלי לחשוב בכלל, כמה חריג ופרוע הטיפול הזה. כמה פולשני וקיצוני הוא. כולם הולכים לשיננית. כאילו כלום. בלי לעצור לרגע אחד, ולומר, וואו. איזה דבר זה שיננית.
השיננית שטיפלה בי הייתה רוסייה, שמנמנה, בלונדינית, קרה ומטופחת. היא הורידה ממני את הצעיף, קשרה לי סינר ירוק על הצוואר, ואז אמרה, בקול צלול ובמבטא עדין, אתה נראה לי לחוץ. חייכתי חיוך נבוך של חרדה. אני לחוץ בטירוף, אמרתי. ובלב חשבתי, איזה דבר זה שיננית. השיננית חייכה חיוך לבן. אל תדאג מותק. אני אהיה עדינה. הכול יהיה בסדר. עכשיו תפתח את הפה.
פתחתי את הפה. השיננית מרחה לי על החניכיים משחה מאלחשת ונעימה. אחר כך היא תלתה על השפתיים שלי צינורית שאיבה מחרחרת ורועשת. אחר כך היא התחילה לעבוד עם המכשיר הפרוע שלה. שמשפריץ מים לכל עבר, וחוצב ניקיונות פראיים בשיניים האומללות. זה היה נורא. זה היה נורא. לא כאב לי. אבל פחדתי. הרסיסים הקרים של הטיפול עפו לי על הפנים. הרעשים והזמזומים נכנסו לי לאוזניים. והמבט המרוכז של האישה הזרה שטיפלה בי, הקפיא לי את הדם.
עצמתי את העיניים. השיננית המשיכה לעבוד. היא עברה משן אחת לשן אחרת. שייפה אותן ועטפה אותן בשצף קצף. בקור רוח. במסירות ומקצועיות. ואני לאט לאט נרפיתי. משהו ברוטינה הסדירה, ברעש הגדול, ובכאב הדק והמתמשך, פתאום הרגיע אותי. זה היה כל כך מוזר. אני נמצא בתקופה כל כך לחוצה עכשיו. סיימתי לערוך סדרה אחת. אני מתחיל לצלם סדרה אחרת. הספר החדש שכתבתי מדשדש בחנויות. ותוך כדי אני מרצה, סטודנט, בן זוג, ואבא. החיים שלי צפופים ומחניקים. אני כל הזמן ממהר. אני כל הזמן מאחר. אני בקושי אוכל. בקושי ישן. ותמיד מוצף בדאגה, באשמה ובגעגוע.
והנה. פתאום אני כאן. על המיטה של השיננית. הסמארטפון שלי משתולל לי בכיס. אבל אני לא יכול לגעת בו. ואני גם לא רוצה לגעת בו. כי אני אצל השיננית עכשיו. היא מטפלת בי. היא דואגת לי. העיניים שלי עצומות. ואני לא יכול לזוז לשום מקום. אני כאן. ברגע עצמו. מוטל על המיטה, עם פה פעור, גועש ומחרחר. נתון לחמלתה של השיננית הטובה. אני כאן. ממש כאן. בהווה המתמשך. אני כאן. ויש לי זמן. אני הפעם הבאה.
הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר דיבר לא מעט על חשיבותה של הבהייה. כשאנחנו בוהים, על פי בשלאר, הלב שלנו מתאחה. והתודעה המפוצלת שבה אנחנו מנהלים את חיינו מגיעה לאיזושהי התרה זמנית וספציפית, שניתן למצוא בה נחמה.
אני אסביר למה הוא מתכוון. כשאני בבית, רקוב, על הספה, אני יאיר מסוג מסוים. כשאני באולפן העריכה עם העורך שלי, אני יאיר מסוג אחר. כשאני יושב עם חברים מהצבא לבירה, אני יאיר מסוג שלישי. כשאני מגיע לביקור אצל אמא שלי, אני יאיר מסוג רביעי. כשאני מנסח פוסטים לפייסבוק או טור חדש בעיתון, אני יאיר מסוג חמישי. וכשאני מסתובב לבד בלילה, באפר ווסט סייד, ומתפגר מגעגועים לחיה, אני יאיר מסוג נוסף.
ככה זה בני אדם. כאלה אנחנו. יש הרבה אנחנו. כי יש הרבה מסגרות והקשרים שבהם אנחנו נתונים. והפיצול הקיומי הזה, על פי בשלאר, יכול לנתק אותנו מעצמנו ולהטריף לנו את הדעת. לכן חשוב כל כך לבהות. כי כשבוהים, כל ההוויות מפסיקות לפעום לרגע. כשבוהים התודעה נאנחת, מתחממת, מכילה את כל פיצולי האישיות שמסתחררים בה, ולאט לאט מחלימה. כשבוהים, על פי בשלאר, כל חלקי הפאזל של הנפש חוזרים למקומם. כשבוהים המערכת מתכווננת מחדש. ה"יאירים" חוזרים להיות "יאיר" אחד. לרגע. עד העונג הבא. לכן כל כך חשוב לבהות.
השיננית המסורה הורידה ממני את הסינר הירוק, ואמרה בקול רך, אתה יכול לשטוף את הפה עכשיו. אבל אני לא עניתי לה. כי לא שמעתי אותה. כי בהיתי. בהיתי בטירוף שלי. העיניים שלי היו עצומות. הגוף שלי היה רפוי. הריאות שלי התמלאו והתרוקנו. התמלאו והתרוקנו. והלב שלי פעם ופעם ופעם. השיננית הנבוכה לא ידעה מה לעשות. היא לחצה על הכפתור שמרים את המשענת, ואז אמרה לי שוב, הפעם בטון תקיף, הלו, סיימנו, בוא, תשטוף את הפה.
פקחתי את העיניים. המוח שלי התכווץ ומיד נרפה. הסתכלתי על השיננית היפה במבט מזוגג, ואמרתי, מתוך בלבול גדול, תודה רבה. השיננית חייכה, ואז שאלה, זה לא היה כל כך נורא, נכון. זה לא היה נורא בכלל, אמרתי. בעיניים שלי עלו דמעות. זה לא היה נורא בכלל.
כשיצאתי מהקליניקה, הרגשתי איך הנחמה מחליקה לי בגרון, ומתפשטת לי בבטן. כבר כמה שבועות שאני מסתובב בעולם הזה, הלום, שפוף ומבולבל. כבר כמה שבועות שהלחץ שבו אני חי חונק אותי. כבר כמה שבועות שאני מנותק מעצמי לגמרי. ומי היה מאמין שדווקא טיפול רועש של עשרים דקות אצל השיננית של קופת החולים, הוא זה שהצליח להציל אותי מעצמי. זו גאולה מסוג חדש. זו גאולת הבהייה. זו גאולת החניכיים.
הפקידה שגבתה ממני את התשלום על הטיפול לא הבינה למה אני מחייך אליה כמו דביל. היא לא ידעה שהתאחיתי. היא הגישה לי דפים לבנים וכחולים, וביקשה ממני בנימוס לחתום עליהם. ואני חתמתי, בשמחה גדולה, וחשבתי לעצמי בשקט, איזה דבר זה שיננית.
