כל השנים מקפיד בג"ץ להגיב בארשת עלבון על הביטוי "סניף של מרצ". נשיאתו בדימוס מרים נאור הכריזה אשתקד בריאיון לידיעות אחרונות כי "בית המשפט העליון מעולם לא היה סניף של מרצ". גם אהרן ברק קונן בריאיון אחר – "אומרים שבית המשפט הוא סניף של מרצ". אך מה לעשות, בימים האחרונים שוב הובהר כי בג"ץ הוא סניף של מרצ, סניף נאמן במיוחד. פעם נוספת התקשו שופטי הרוב שלו להסתיר את קרבת נפשם למפלגת השמאל הוותיקה והזעירה שכמעט נכחדה לאחרונה. מצעם ומצעה דומים להפליא.
למרצ יש עמדה קיצונית בעד אִזרוחם כאן של המהגרים מאפריקה, והשבוע נקט בג"ץ עמדה מדהימה זהה בעתירה של מהגרות מחוף השנהב. מרצ הייתה הסיעה היחידה בכנסת שהתנגדה לפסילתה של מעריצת הרוצחים היבא יזבק (חוץ ממפלגת יזבק עצמה, כמובן), ובג"ץ פסל את הפסילה. אשתקד תמכה מרצ בפסילתם של מיכאל בן־ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, וכך גם בג"ץ. כשמרצ פוסלת בג"ץ פוסל, וכשמרצ מכשירה בג"ץ מכשיר. רק לעיתים נדירות יוצאים אנשי המפלגה בפנים מכורכמות מהיכל בג"ץ.
האם השופטים עצמם אינם מודעים לכך? האם מני מזוז, דפנה ברק־ארז או עוזי פוגלמן אינם שמים לב לתמימות הדעים בינם ובין מרצ? לדמיון העז בין פסיקותיהם למאמרים הפרו־יזבקיים של פרופ' מרדכי קרמניצר? חזקה עליהם שהם מודעים ושמים לב, ובכל זאת מתקשים לכבוש את יצרם. כמו כל אישיות רדיקלית, הרדיקליזם כובש אותם. גלימות השופטים שלהם מכסות על קנאות עזה. כלפי חוץ הם שלטון חוק, בתוך תוכם תמר זנדברג. רובם מגויסים לאידיאה השמאלנית, ומנצלים את כוחם העצום כדי להכתיב אותה לכולנו. השבוע מחקו עוד חוק שאינו מוצא חן בעיניהם – סעיף 7א בחוק יסוד הכנסת שנועד למנוע מאוהדי טרור לרוץ לכנסת. גם על חוק הלאום שמרצ מתעבת, חוק יסוד, מונף כבר גרזנם. בעיני עצמם הם אי אחרון של נאורות ליברלית בתוך אוקיינוס של טירוף לאומני, צדיקים אחרונים בסדום, ולכן הם נוטלים לעצמם זכות וטו על הכרעות דמוקרטיות.
אילו התמודדו בבחירות לא היו עוברים את אחוז החסימה, כמו שזנדברג כמעט לא עברה, אבל בהיכל הצדק בגבעת רם מרצ הם עדיין רוב. מפחיד לחשוב מה עוד יעוללו לנו עד שהכנסת תחזיר לידיה את מוסרות השלטון.
