אירועי השבוע האחרון מסבירים בצורה מצוינת את המציאות של ישראל מול רצועת עזה בשנה וחצי האחרונות. אחרי אין-סוף הצהרות של צה״ל כי טרור ייענה בתקיפות ובעיצומים אזרחיים, מערכת הביטחון הבינה שגם כוח מול עזה הוא משאב מוגבל.
הדרג המדיני לא מאשר מבצע צבאי, ובטח שלא מאשר מלחמה, ומה שנשאר כדי להתמודד עם הטרור הוא משאב הריסון הגדול של צה״ל: ההכלה. אז צה״ל הכיל, ושידר מסר לחמאס שהוא גם סחיט.
בפעם הראשונה מאז מבצע צוק איתן בקיץ 2014, נפתחו המעברים לרצועה לייבוא גז בכמות גדולה פי שניים ויותר, ולכניסתו של מלט שהיה אסור לחלוטין. היתרי עבודה ניתנו למאות סוחרים, ומרחב הדיג נפתח לטווח הגדול ביותר שדייגי עזה אי פעם ראו. כל זה היה אמור לתת לחמאס סיבה טובה לעצור את הטרור. בהתחלה ארגון הטרור באמת חיבק את המחוות, אולם גרירת הרגליים הישראלית בהגעה להסדרה ארוכת טווח העלתה בחמאס חוסר סובלנות ותחושה שהישראלים "מנפנפים" אותם.
השבוע התבשרנו על ידי גורם ביטחוני שישראל קיבלה מסרים מחמאס – באמצעות מצרים – שהארגון רוצה שקט בדרום ומעוניין להניע מחדש את התהליך שהלך לאיבוד. בתגובה ישראל הודיעה כי היא תשקול להחזיר את המחוות ולבטל את העיצומים. בפועל, כבר באותם רגעים מרחב הדיג שוב הוגדל והבוקר (יום א') כבר היו אמורים להכניס סוחרים עזתים לישראל ומלט ישראלי לעזה, אבל חמאס הבינו בעזה שאפשר לקבל אפילו יותר. הבינו שישראל שבועיים וחצי לפני הבחירות, ולמלחמה היא כבר לא תצא בקרוב. ארגון הטרור העזתי מסתכל על ישראל של השבועיים וחצי הקרובים כמו לימון שאפשר להפוך לכמות גדולה של לימונדה.
וכך חמאס, ששיגר מסרים של שקט, המשיך בפועל לשגר בלוני טרור ורקטות. הלילה הודיעו בצה״ל שהעיצומים חוזרים. חיל האוויר תקף ברצועה, וההכלה הסתיימה.
לפחות עד הסבב הבא.
