מסתבר שבליץ ניתן לבצע משני הצדדים. אחרי שבשבוע שעבר, מוקדם מהרגיל לתקופת בחירות, הגיע ראש הממשלה נתניהו לאולפני הטלוויזיה, הרדיו והרשת כדי להסביר מדוע נחוץ שכולנו נצביע "מחל", היה זה תורו של בני גנץ אמש לארח אצלו מראיינים ולשטוח את המצע שלו.
המצע מסתכם בשלוש מילים מאכזבות: ישראל לפני הכול. גנץ הגיע מוכן לשאלות על כיצד יקים ממשלה, עם מי יהיה מוכן לשבת, מי מחוץ לתחום, ושאר סוגיות הקשורות בבחירות אליהן אנחנו מתקרבים בצעדי ענק. השאלות לגיטימיות, וטוב לפרוטוקול שתהיה הכרזה של גנץ שלא יישב עם אלו שאינם מכירים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל שם זה נגמר. על המשבצת הזו עומדים גנץ ומפלגתו, ושום דבר לא יזיז אותם. תשבו עם החרדים? "מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית". תסכימו לתמיכה מבחוץ של המשותפת? "מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית". איך תמשכו את בנט ושקד? "מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית".
אולי גנץ יופתע לשמוע, אבל כולם יודעים שמדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית. זה משתמע ממגילת העצמאות. זה מוזכר שוב ושוב בהיסטוריה החקיקתית והמשפטית של המדינה. הכרה בישראל כמדינה יהודית משמשת כבר תקופה ארוכה כקלף חזק במיוחד נגד אבו-מאזן וארגון הטרור שלו, פשוט כי מדובר במרכיב כל כך בסיסי בזהות הלאומית. סיסמאות כמו "ישראל לפני הכול", "מדינה יהודית ודמוקרטית" (לפעמים משתרבבת להם גם "ממלכתית" – עוד מילה שמדברת גבוהה גבוהה) ודומותיהן, הן חסרות משמעות. סביר להניח שבצלאל סמוטריץ' לא מתכנן לבטל מחר את הדמוקרטיה, וניצן הורוביץ לא יפתח את השערים להגירה חופשית. את המסרים שגנץ ומפלגתו מוציאים היינו יכולים למצוא אצל רוב עמיתיהם לכנסת.
בגרסתן הנוכחית, הסיסמאות הללו מלוות אותנו מאז השקתה של "חוסן לישראל" אי אז בתחילת 2019. מאות אלפי אזרחים, במקום לחפש תוכן ממשי תוך הפניית הגב למילים חסרות כיסוי, נוהרים בהמוניהם לקלפיות ומשלשלים פתק "פה". נראה שהעמעום הלאומני שמוכרים גנץ ושות', מפתה. הקריאה לאחדות, לרתימת רצון העם לסמכות עליונה שתיטיב עימו באופן לא ברור, הבחירה ב"דרך שלישית" שעוקפת את הימין והשמאל המסורתיים – מאפשרות לאזרחים מתוסכלים להתחבר לרעיון גדול יותר. רעיון לאומי מנחם ומאחד, המכיל בתוכו אמונה שיש מי שמתעלה מעל הפוליטיקה הקטנה ורוצה בטובתם יותר מכול, והתחושה שהנה, עוד רגע, מגיע שינוי כלשהו לו הם מייחלים.
התופעה הזו אינה חדשה כלל. מדובר בשיטת עבודה ישנה של פופוליסטים כבר עשרות, אם לא מאות, שנים. מנעד רחב של פוליטיקאים, החל מבניטו מוסוליני באיטליה ועד טוני בלייר ממפלגת הלייבור הבריטית, טענו שהם על הדרך השלישית. להבדיל, גם הנאצים טענו שהם לא ימין ולא שמאל אלא מחפשים "לאחד את העם", וכך גם פוליטיקאים פופוליסטים מימין ומשמאל בארה"ב של תחילת המאה העשרים. הטענות האלו לוו תמיד בקריאות לאחדות לאומית, ובמצע "פרגמטי" שיחליף את האידיאלים הנוקשים של העבר. התוצאות היו מגוונות בלשון המעטה.
כמובן שכחול לבן אינם פשיסטים ואינם נאצים, אבל האסטרטגיה האלקטורלית שלהם רחוקה מלהיטיב. אסור לנו, כציבור, להניח להם להמשיך ולפזר סיסמאות בדרכם לממשלה, ללא שום דרישה לתשובות ברורות בנושאים מהותיים. מהם עקרונותיהם הכלכליים של כחול לבן בהתייחסות לשלל נושאים: ארגוני המורים, ההסתדרות, תקציבי רווחה, הגירעון ומשבר הדיור? מה דעתם בנושאים חברתיים כמו גיוס חובה, להט"ב ופונדקאות? מה דעתם בנושאים ביטחוניים כמו היחס לערביי ישראל והתנתקות חד צדדית? וזו רק טיפה בים של שאלות.
נראה שמכאן הדרך לבחירות רביעיות סלולה. במקום לשאול את גנץ עם מי הוא מוכן לשבת, שאלו אותו איך הוא רואה את המדינה בעוד עשור – ואל תסתפקו ב"ישראל יהודית ודמוקרטית" או כל גרסה של הסיסמה העייפה הזו. תשובה אמיתית עשויה לעזור לנו כשנלך לקלפיות בספטמבר. שוב.
