"בני הדור הצעיר בארץ ובציונות ספק אם ידעו מיהו האיש אשר הלך היום לעולמו…" (דבר, 21.7.1940). ד"ר מקס איזידור (יצחק) בודנהיימר (1865־1940), עסק בעריכת־דין, היה ממנהיגי ציוני גרמניה ומראשי הממסד הציוני. בשנת 1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ונבחר לאחד מחברי המועצה הציונית הכללית (תפקיד שבו שימש עד שנת 1921). בשנת 1898 הצטרף למשלחתו של הרצל לארץ ישראל על תקן יועץ משפטי כדי להיפגש עם הקיסר וילהלם השני בירושלים. בודנהיימר התמנה ב־1907 ליו"ר השני של קק"ל ובמלחמת העולם הראשונה פעל להעברת משרדי קק"ל מקלן (גרמניה) להאג (הולנד). לאחר המלחמה התערער מעמדו והוא לא נבחר מחדש לתפקיד.
בישיבות הוועד הפועל הציוני בפברואר ובמרץ 1919 ביקש יו"ר "ועד העיר ליהודי ירושלים" דוד ילין (שלימים עמד בראש הוועד הלאומי) להחיש את תביעת ההסתדרות הציונית בסוגיית המקומות הקדושים במסגרת ההסדר המדיני על ארץ ישראל שנדון בוועידת השלום בפריז. "המקומות הקדושים אינם נזכרים בהצעות כלל. ראיתם בעיתונות כי המוסלמים והנוצרים כבר תובעים לעצמם את מקומותיהם הקדושים. אנו חייבים לתבוע קודם כול את כל המקומות הקדושים ההיסטוריים". הגדיל לעשות בודנהיימר בישיבת הוועד הפועל הציוני ב־12.2.1920, לפני מאה שנים בדיוק, שהכריז בפני הנוכחים "לכשידובר על המקומות הקדושים, עלינו לתבוע זכותנו על הר הבית".
חודשיים לאחר מכן (24.4.1920) הוחלט בוועידת סן רמו למסור לבריטניה את השלטון על ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי במנדט. כמו כן החליטה הוועידה לכלול במנדט את הצהרת בלפור (2.11.1917) ולהטיל על בריטניה את האחריות למימושה. אוסישקין, יו"ר "ועד הצירים", בישר את דבר ההחלטה למתפללי בית הכנסת החורבה ובעקבותיו הורה הרב אברהם יצחק הכהן קוק על ביטול הצום והאבל שהוכרז לזכר קורבנות מאורעות תר"ף בירושלים (4.4.1920). לשמע הידיעה נערכה באופן ספונטני תהלוכה יהודית אל הכותל המערבי, שם נערכה תפילת מנחה ולאחריה פצח הקהל בשירה לאומית ושר את "התקווה" (דואר היום, 28.4.1920).
בקיץ 1920 הקים ועד הצירים ועדה מיוחדת לעיבוד החומר הנוגע למקומות הקדושים ליהודים בארץ ישראל שתשמש את הוועדה הבינלאומית שתעסוק "…בגורלם של המקומות הקדושים בארץ ותחליט בנוגע לעתידם". במסגרת זו התבקש "ועד העיר ליהודי ירושלים" (2.7.1920) לאתר את כל המקורות ההיסטוריים "…אשר ביכולתם להעיד על זכויות היהודים על המקומות האלה ולבסס את תביעותינו" (הארכיון הציוני המרכזי, L3/388). לשולי התודעה הלאומית היהודית נדחקה כבר אז התביעה על הר הבית. דרישתו של בודנהיימר לא התקבלה.
בתקופת המנדט הטילה ההנהלה הציונית את יהבה על הכותל המערבי והתמידה בניסיונות לרכישת רחבת הכותל והמשך המאבק למימוש התפילה והפולחן במקום הקדוש. נגד ההאשמות החוזרות ונשנות מצד ההנהגה הערבית שמסגד אל־אקצה בסכנה, נקטו המוסדות הלאומיים פעם אחר פעם אפולוגטיקה בטענה כי ליהודים אין כל עניין במקומות הקדושים למוסלמים, אלא בכותל המערבי.
ביוני 1922 פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן הראשון, שבו קרעה את עבר הירדן המזרחי משטחו של הבית הלאומי לטובת הקמת אמירות עבר הירדן (לימים הממלכה הירדנית ההאשמית). בטרם חלף חודש נטען בציבור הערבי כי ההסתדרות הציונית מתכננת לנשל את המוסלמים מהר הבית ולקומם את בית המקדש. טענות אלה נדחו על הסף בידי ההנהלה הציונית, שהגישה למועצת חבר הלאומים תזכיר המכחיש זאת מכול וכול. בד בבד פרסם הוועד הלאומי קול קורא לעולם המוסלמי, שבו נחשף דבר השקר המגמתי "ושקריהם הגיעו לידי כך שהעזו לפרסם ציורים שבהם מצויר דגל עברי על מסגד עומר הקדוש לעם המושֹלמי ומכובד גם על העם העברי…" (דואר היום, 7.7.1922, 20.7.1922). בימים הבאים אישרה מועצת חבר הלאומים את טיוטת נוסח המנדט הבריטי (24.7.1922), שקיבל תוקף רשמי שנה לאחר מכן (29.9.1923).
סעיף 14 לכתב המנדט הורה על הקמת ועדה מיוחדת, באישור חבר הלאומים, לבחינת הזכויות והתביעות של העדות הדתיות השונות לגבי המקומות הקדושים והאתרים הדתיים בארץ ישראל. ועדה זו לא הוקמה מעולם. לפיכך הסמכות לדון ולהכריע בכל סכסוך הנוגע למקומות הקדושים ולאתרי הדת בארץ ישראל הוענקה לנציב העליון באופן זמני עד להקמת הוועדה הנזכרת (דבר המלך במועצה על פלשתינה – א"י, המקומות הקדושים 1924).
ובנוגע לבודנהיימר… לאחר מאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929), הוא הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית בראשותו של זאב ז'בוטינסקי ונמנה על חברי המשלחת הרוויזיוניסטית לקונגרס הציוני ה־17 שנערך בבאזל בשנת 1931. בקונגרס זה נדחתה הצעתו של ז'בוטינסקי להגדרה ברורה כי מטרתה המדינית של התנועה הציונית תהיה השגת רוב יהודי בשטחי ארץ ישראל (משני עברי הירדן) כמנוף הכרחי להקמת מדינה יהודית. בתגובה קם ז'בוטינסקי ממושבו וקרא "אין זה קונגרס ציוני", קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את הקונגרס עם כל צירי מפלגתו. היה זה הקונגרס הציוני האחרון שבו השתתף בודנהיימר. בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1935 והשתקע בירושלים. לאחר פטירתו נקבר בהר הזיתים הצופה אל מקום המקדש, ועל מצבתו נחקקו המילים "למען ציון לא אחשה, ארץ ישראל לעם ישראל היו חייו".
מאה שנים חלפו מאז הכרזתו וכאילו הזמן עמד מלכת: "עלינו לתבוע את זכותנו על הר הבית".
ד"ר דותן גורן, הוא חוקר ארץ ישראל והמקומות הקדושים
