מדינת ישראל בקיפאון. לא רבים יודעים זאת, אבל ראש הממשלה בפועל בימים טרופים אלו הוא לא באמת בנימין נתניהו. מי שמנהל את מרבית ענייני המדינה וקובע את סדרי העדיפויות שלה הוא אדם שספק כמה מאיתנו בכלל מכירים את שמו: החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו. נתניהו אמנם ממשיך לנסוע בעולם, לפגוש מנהיגים ולהתעסק בענייני מדיניות "גדולים". אבל סדרי העדיפויות וההחלטות הקשות באמת, מה יקבל תקציב ומה יקוצץ, נחתכים בממשלה החלופית בראשות חזקיהו, ששמה היבשושי הוא "ועדת חריגים".
הסיבה לכך היא שכבר חודש וחצי אין לנו תקציב מאושר, וכשאין תקציב המחוקק מגביל מאוד את היכולת של הממשלה לנהל. המגבלות הללו מתעצמות משום שהממשלה הנוכחית היא ממשלת מעבר. אם אחרי הבחירות הקרובות תקום ממשלה, נאבד "רק" שנת תקציב אחת (כמעט. תקציב חדש לא יעבור לפני סוף ספטמבר, כנראה). אם לא – אסור אפילו לדמיין את זה.
ומה הסיכוי שתקום ממשלה? לא ברור. המתמטיקה של הבחירות הקרובות פשוטה ואכזרית. נתניהו זקוק ל־61 מנדטים בגוש הימין כדי להרכיב ממשלה. לגנץ מספיק כנראה שגוש אנטי־ביבי (כחול לבן, עבודה־גשר־מרצ וישראל ביתנו) יקבל 54 מנדטים כדי להרכיב ממשלה. ההנחה היא שהרשימה המשותפת תתקשה להצביע נגד ממשלה כזו ולהכשיל את הסיכוי היחיד להחליף את נתניהו. לכן הרשימה המשותפת תימנע, ולגנץ יהיה רוב דחוק אבל מספיק כדי לקבל את אמון הכנסת.
זו לא סיטואציה פשוטה. קואליציה של פחות מ־61 חברי כנסת היא כאב ראש עצום לממשלה ולראש הממשלה, אבל מה לא עושים כדי להפיל את נתניהו. בכחול לבן גם מאמינים שאם יצליחו להרכיב ממשלה, הקואליציה תתרחב מהר. ברגע שגנץ יהפוך לראש ממשלה ונתניהו יהפוך לנאשם במשרה מלאה, שליטת נתניהו בליכוד תתרופף והקלפים הפוליטיים יתחלקו מחדש. זה יקל על העברת תקציב ויאפשר לנהל את המדינה ביתר קלות.
ואולם, אם לשפוט על פי מערכות הבחירות האחרונות, לימין אין 61 מנדטים, ולגוש אנטי־נתניהו אין 54 מנדטים. לכאורה סלולה הדרך למערכת בחירות רביעית ברצף. ליברמן אמנם הבטיח שיש לו בשרוול פתרון קסם שימנע בחירות רביעיות. אך כולנו עוד זוכרים שהבטחות דומות הוא השמיע גם לקראת הבחירות הקודמות, כך שקשה לסמוך עליו. מצד אחד זה אופטימי, מנקודת מבט ימנית: גנץ כנראה לא יעלה לשלטון. מצד שני זה פסימי, כי מערכת בחירות רביעית ברציפות תהיה אסון למדינת ישראל, כישלון מוחלט של השיטה, וצרה צרורה מבחינת ניהול מדיניות בכל התחומים (כולל למשל נושא הריבונות היקר מאוד לימין, ובצדק). אם בימים רגילים מדברים על שלטון הפקידים, בחירות רביעיות יעבירו לידיהם את השליטה במדינה כמעט באופן אבסולוטי.
אבל, גם הביטחון לכאורה בכך שגוש אנטי־ביבי לא יגיע ל־61 מנדטים הוא ביטחון שווא. אם יש משהו שמאפיין יותר מכל דבר אחר את מערכת הבחירות שאנחנו נתונים בה, הרי זו האדישות. כל הצדדים עושים מאמץ להעיר את השטח. כל המפלגות פועלות בכל הכוח, אבל הציבור לגמרי מנומנם. זה טבעי. כמה אפשר להתרגש מבחירות שלישיות בתוך שנה? אפילו אחותי הצעירה, שטרם חגגה יום הולדת עשרים, מרגישה כבר כמצביעה ותיקה ומלומדת. זו הסיבה לכך שה"אס" של הבחירות הקרובות עשוי להיות שיעור ההצבעה.
איש אינו יודע לנבא כיצד ייראו דפוסי ההצבעה בבחירות הקרובות כי אין שום תקדים במדינת ישראל למערכת בחירות כזו. אך במציאות של תיקו בין־גושי, פערים בדפוסי ההצבעה עלולים להכריע בחירות.
עד כמה שיעורי ההצבעה הם עניין קריטי? דוגמה טובה קיבלנו בבחירות אפריל 2019, ששיעור ההצבעה בהן עמד על 68.5 אחוזים. לא מאוד גבוה וגם לא מאוד נמוך, אבל בשביל מפלגה אחת זה היה בהחלט שיעור הצבעה גבוה מדי, מפלגת הימין החדש. אם שיעור ההצבעה הכולל היה יורד בסך הכול בכאחוז אחד, מפלגת הימין החדש הייתה עוברת את אחוז החסימה ופני ההיסטוריה היו נראים (לכאורה) אחרת. נכון, בבחירות הקרובות לא נראה שאחוז החסימה יהיה הסיפור, אבל שיעור ההצבעה ישחק תפקיד מרכזי. אם תהיה אדישות כללית לבחירות זה באמת לא ישנה הרבה. אבל אם יתברר שבימין אדישים יותר, או לחלופין בשמאל, אנחנו עלולים להתעורר להפתעות ב־3 במארס. מי שיגדיל את סיכוייו להפתיע יהיה מי שיצליח להניע את בוחריו לקלפי. זה הסיכוי של גוש הימין וזה הסיכון שלו, באחת ממערכות הבחירות המשונות ביותר שהיו במדינת ישראל.
לשב"כ יש בעיה
קו ישיר עובר בין תחקיר התוכנית "עובדה" על פרשת דומא, ששודר השבוע, ובין החלטת שר הביטחון נפתלי בנט לבטל את צו המעצר המנהלי שהוצא לצעיר אליה בן־דוד. כזכור, הצו נמסר לבן־דוד דקות ספורות לאחר שבית המשפט המחוזי החליט לשחרר אותו ממעצר רגיל שבו הוחזק בשבוע שקדם לכך. למרות החלטת בית המשפט הוא נלקח בחזרה למעצר, הפעם – מנהלי. אולם לא חלפה יממה ושר הביטחון הודיע כי החליט לבטל את צו המעצר. במקומו הוצאו לבן־דוד צווי הגבלה חמורים, אך כמובן נוחים יותר ממעצר של ממש. הצווים אוסרים על בן־דוד להיכנס לשטחי יו"ש, מגבילים אותו ביצירת קשר עם 28 בני אדם ומחילים עליו משטר של פיקוח משטרתי ומעצר בית לילי.
לפי הדיווח בחדשות 12, בשב"כ זעמו על שר הביטחון בעקבות החלטתו לא להיות חותמת גומי של הארגון. בכיר בשב"כ צוטט כאומר, "ההחלטה על ביטול צו המעצר נותנת רוח גבית לפעילים קיצונים בשטח. הם עלולים לפרש זאת כמהלך שנועד להחליש את מערכת הביטחון בפעילות נגד הטרור היהודי ולהגביר את המוטיבציה לפעילות אלימה בלתי חוקית". הוא לא הסתפק באזהרות הללו והשמיע עוד משפט אזהרה נוקב במיוחד: "לא רחוק היום שבו עלול להתרחש פיגוע עם נפגעים בנפש כמו הפיגוע בדומא".
האזכור של הפיגוע בדומא אמור כמובן לעורר התנגדות חריפה להחלטת שר הביטחון לשחרר את בן־דוד. הרי אין אדם נורמלי שהמחשבה על רצח בני משפחה בשנתם לא מזעזע אותו. האפשרות שכבילת ידי השב"כ עלולה להביא לתוצאה כזו אמורה להחריד את כולנו. אבל בפועל אזכור הפיגוע בדומא יוצר אפקט הפוך. הוא מזכיר שרבים מאיתנו כבר לא מאמינים לשב"כ. לא מאמינים שאנשיו דוברים אמת, לא מאמינים שהם פועלים על פי חוק ושומרים על זכויות חשודים, ובמקרים לא מעטים גם לא מאמינים שפענוח רצח בני משפחת דוואבשה בדומא היה אמיתי.
וכמו שקורה לא פעם, בצירוף מקרים מוזר קיבלנו השבוע תזכורת מצוינת לסיבה לכך שאנחנו לא מאמינים. לא אספר לכם ספוילרים שיהרסו את צפייתכם בתחקיר על חקירת הרצח בדומא ששודר בתוכנית עובדה. אם עוד לא ראיתם, חפשו את התחקיר ברשת וצפו בו בעצמכם, זה כדאי. הוא לא מגיע עם מסקנות מוכתבות מראש ולא מוביל למסקנה אחת ויחידה, אבל הוא בהחלט מעלה שאלות כבדות משקל. האם הרצח באמת פוענח? האם מי שהודו במעורבות בו הם באמת מי שעשו את המעשה? האם הרצון לפצח את התיק בכל מחיר לא הוביל לשימוש באמצעים שהופכים את הודאתו של החשוד המרכזי, עמירם בן־אוליאל, לחסרת ערך? והאם באמת השב"כ פועל כראוי לארגון ביטחוני במדינה דמוקרטית?
לו היה אמון ציבורי בשב"כ, הלחץ על בנט לשחרר את בן־דוד היה נמוך בהרבה, וככל הנראה הוא היה במעצר גם בשעות אלו ממש. הסיבה ללחץ על בנט, שהוביל לשחרור, הוא אובדן האמון. אז במקום לתקוף את בנט על ההחלטה לשחרר את בן־דוד, כדאי שבשב"כ ישאלו את עצמם איך הארגון הידרדר לכך שהאמון הציבורי הגבוה בו נסדק כל כך.
