בפרשת הדרכים שנוצרה עם תוכנית טראמפ, פנו מימין ומשמאל למורשת ההחלטות של דוד בן־גוריון. העיון המחודש במורשתו המופלאה אינו יכול להחליף את חובת הבירור האסטרטגי בנסיבות החדשות שנוצרו, אבל מה שבכל זאת יש בה הוא מפתח להתנהלות אסטרטגית במציאות רוויית מתחים. ביסוד גישתו טמונה חלופה לגישה המקובלת במערב: במקום לשאוף לפתרון ולהסדרה סופיים, בן־גוריון האמין שהמציאות נתונה להתהוות בהתפתחות פתוחה לאין סוף, ואת פוטנציאל הדינמיקה הזו הוא ביקש לנצל להתקדמות מתמדת בגאולת ישראל.
מראשית דרכו המנהיגותית הדגיש בן־גוריון שהמפעל הציוני הוא תהליך לאין קץ, ולא תוכנית פעולה שיש לה התחלה וסיום. בתוך כך הוא פיתח את תורת השלבים, שלאורה פעל בצומתי ההכרעה. בשהותו בגלות ניו־יורק, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כתב: "הרגע הנוכחי אינו התחלה ואינו סוף, שאלת ארץ ישראל אינה שאלה של הזדמנות רגעית… לא ברגע אחד – ואם גם גדול ונכבד הרגע הזה – יבוצע הדבר. בעבודה ממושכת וקשה בארץ גופה נכבוש את הארץ… אין מקבלים ארץ מקונגרסים. אין מקבלים ארץ במתנה. מולדת לעם נוצרת ונבנית בכוח העם. בניין הארץ, תקומת העם היהודי בארצו – עבודה זו מוטלת על העם עצמו".
כשעלתה תוכנית חלוקת ארץ ישראל המערבית ב־1937, הסביר במכתב לבנו עמוס: "מדינה יהודית בחלק של הארץ אינה סוף אלא התחלה". הקמתה של המדינה "תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה". על עניין הגבולות אמר למנהיגים יהודים בניו־יורק ש"גם הגבולין לא יהיו נצחיים".
בספטמבר 1948 בדיון במועצת המדינה על הצעות ברנדוט אמר: "משימתי תהיה לסכל את קבלת הדין וחשבון של ברנדוט ברוב של שני שלישים, ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי מבחינה בינלאומית להסדרת ענייני ארץ ישראל… בזה אין אני בא להציע שעמדתנו לגבי החלטת כ"ט בנובמבר תהיה עמדה של הערצה כדבר שבקדושה שאין לנגוע בו… אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת ארץ ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ ישראל המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתרה שזה המינימום שלנו".
ביסוד גישתו לניצול המציאות המתהווה ראה בן־גוריון חשיבות עליונה במאמץ לקביעת עובדות מעשיות. עם הכרזת בלפור כתב: "אנגליה לא החזירה לנו את הארץ. דווקא עכשיו ברגע של גיל הניצחון הגדול, יש להדגיש דבר זה בתוקף מיוחד: אין בכוחה של אנגליה להחזיר לנו את הארץ… היא הכירה בקיומנו כאומה פוליטית ואישרה את זכותנו על הארץ, העם העברי בעצמו חייב להפוך זכות זו לעובדה חיה וקיימת".
בתחילת מאורעות 1936, במבוי הסתום שנקלע אליו בשיחותיו עם מנהיגים ערבים, התמקד בן־גוריון בתפיסה שהצטברות העובדות בשטח בהרחבת העלייה וההתיישבות היהודית היא שתחולל שינוי בגישת הערבים. ב־16 באפריל 1936 במרכז מפא"י הוא הודיע שהגיע למסקנה שאין סיכוי להבנה עם הערבים, "אם לא תהיה לנו הבנה עם האנגלים. ואם על ידי הבנה עם האנגלים נהיה מחר לכוח גדול בארץ ישראל, מה יכול לדחוף את הערבים להבנה הדדית איתנו? עובדות! רק לאחר שיעלה בידינו ליצור עובדה יהודית גדולה בארץ הזו… שיהיה פה כוח יהודי כזה אשר כל אדם יראה שאין להזיזו, רק אז ייברא התנאי המוקדם לדיון עם הערבים. לפיכך אם רוצים בהבנה עם הערבים… אזי תנאי מוקדם לכך – יצירת כוח יהודי גדול בארץ הזאת".
תהום פעורה בין המעשיות המהפכנית של בן־גוריון ובין הפרקטיקה "הפרגמטית" המוצעת על ידי שוחרי הנסיגות. גם כשבחר להסכים לחלוקת ארץ ישראל המערבית, לא רק שלא נטש את חזון גאולת ישראל אלא שהפך אותו לאמת המידה לנכונות הוויתור.
הנשיא טראמפ בתוכניתו מבקש אולי לפתור סופית את הסכסוך, ואת זה כנראה לא ישיג. בינתיים הכניס למערכת האזורית אנרגיה חדשה. במקום הזה, בן־גוריון יכול ללמד אותנו גישה למיצוי נכון של פוטנציאל ההתהוות במערכת שנפתחת למאבק נוסף.
