מחלת הקורונה מסעירה בימים אלה את העולם כולו, בשל התפשטותה המהירה וסכנת המוות שהיא טומנת בחובה. זה ללא ספק הנושא הבולט ביותר בשיח העולמי בשבועות האחרונים. אבל בשעה שהדיווחים מתמקדים מטבעם בהשפעות העתידיות של הנגיף, ראוי לחשוב מעט גם על מקורות התפתחותו והפצתו – שמא אפשר ללמוד גם מכך דבר מה.
במבט ממעוף הציפור על מכלול הדיווחים, הדבר הבולט ביותר לעין, לפחות ביחס לתקשורת הישראלית, היא העובדה שיש הרבה יותר דיווחים העוסקים בהשפעות הכלכליות של הנגיף, בגלל הנזקים שייגרמו לסחר עם סין, מבמשמעות הבריאותית שלו, שלכאורה חמורה הרבה יותר. למרבה הבושה, יש כאן כמעט השתקפות של המדרש המספר על בוני מגדל בבל, שנפילתה של לבנה במהלך הבנייה הטרידה אותם יותר מנפילתו ומותו של אחד הפועלים.
כאשר יש בכל זאת עיסוק במשמעות הבריאותית של הקורונה, הריהו מתמקד יותר בהתגוננות המערב, וישראל בתוכו, מפני המגפה, אף שבשלב הזה הסכנה למערב נראית נמוכה יחסית. הרבה פחות התעניינות ניכרת כלפי הסבל שעוברים הסינים: הן אלה שנפגעו מן המחלה הן המיליונים הנתונים בהסגר וחייהם, ובוודאי איכות חייהם, בסכנה בגלל אמצעי ההגנה החריפים.
המשמעות ברורה: אדם קרוב אצל עצמו. מכיוון שבישראל אין כרגע סכנת בריאות ניכרת, מתמקדים הדיווחים בסכנה הכלכלית, שיש לה פוטנציאל להשפיע על כולנו, ולחלופין באמצעי המיגון שעלינו לנקוט, ולא בחייהם האומללים של רבבות הסינים שכבר חלו, או המיליונים הנתונים במצור. אבל אולי ראוי לתת את הדעת על הבעייתיות המוסרית בתופעה הזו, משום שהיא לא רק בבואה של ההתייחסות למגפה לאחר שכבר פרצה, אלא גם תסמין של התופעות שאפשרו מלכתחילה את פריצתה.
נקודת המפתח היא העובדה שגם נגיף הקורונה, כמו הסארס לפניו, התפרץ בסין. האם העובדה הזאת מקרית? קשה להניח. מה פשר צירוף המקרים? מדובר בנגיפים מאותה משפחה, המועברים באמצעות אכילת בעלי חיים. בפרשת הסארס המקור היה סוג מסוים של עטלפים, ואולי גם בנגיף הקורונה הנוכחי. בלי להיות מומחה למגפות, ברור שבעלי חיים שלא בויתו ואינם חלק טבעי מסביבתו של האדם מעמידים אותו בסיכון, מכיוון שגוף האדם אינו מחוסן מפני הנגיפים שהם נושאים בקרבם.
הביולוג ג'ארד דיימונד טען בספרו "רובים, חיידקים ופלדה" שמפלתן המהירה של תרבויות אמריקה (בני המאיה והאצטקים, שנחשבו לוחמים מעולים) בקרב מול הכובשים הספרדים באה לא בגלל עוצמתם הצבאית של הספרדים, אלא בעיקר כי הם נשאו איתם נגיפים שלא היו מוכרים כלל לבני דרום אמריקה.
אחרי פרשת הסארס היו הסינים, ואיתם העולם כולו, אמורים ללמוד את הלקח ולהיזהר מאכילת בעלי חיים כאלה. המערב גם היה יכול להשתמש בעוצמת הסחר שלו עם סין כדי להכריח את הסינים לטפל בבעיה. אבל הפיתוי הגדול של ניצול כוח האדם הסיני הזול גבר על כל שיקול אחר. הצורך לספק למפלצת הצרכנית שנוצרה במערב את מזון התוצרת הזולה הפך להיות השיקול המרכזי במדיניות המערב כלפי סין ויתר מדינות דרום מזרח אסיה.
כשם שבני המערב אינם מתעניינים יותר מדי בתנאי העבודה הקשים שמאפשרים את המחירים הזולים של התוצרת שהם קונים, ולכל היותר הם משקיטים את מצפונם בתחושה שאלמלא התעסוקה הזאת, מצבם של בני המדינות האלה היה גרוע יותר – כך הם גם לא טורחים יותר מדי להתעניין מה אוכלים הסינים, וכיצד העובדה הזו יכולה להשפיע על מצב הבריאות הגלובלי.
מה שנשכח אגב כך הוא דווקא הכלל הקפיטליסטי הידוע האומר ש"אין ארוחות חינם". לכל הזנחה יש מחיר שעתיד להתפוצץ במועד כלשהו, והמחיר העתידי תמיד יהיה גבוה יותר מהמחיר שנשלם אם נתמודד עם הבעיה בזמנה. הכלל הזה נכון לגבי סוגיית הגרעין האיראני; הוא נכון לגבי משבר האקלים – ועכשיו מתברר שהוא נכון גם לגבי מצבה הבריאותי של האנושות. בעידן הגלובלי, מי שרוצה סחורה מוזלת מסין צריך להתעניין גם בשאלה מה הסינים אוכלים.
