את מסע הכומתה בסיירת אגוז עשינו בזמנו בליל חורף קפוא וגשום. יצאנו מצפון רמת הגולן והיעד היה צמח שמדרום לכנרת. צעדנו כתשעים קילומטר וכשראינו מולנו עם אור ראשון את צמח חשבנו שהגענו. אבל המפקד חשב אחרת. "צעדתם מצוין", אמר לנו בחיוך, "תמשיכו עוד עשרה ק"מ עד טבריה". המשכנו. החוויה הזאת נצרבה בי לכל חיי. מאז אני יודע שגם כשחושבים שמגיעים ליעד, לא בטוח שזה הסוף. אסור לפרוק את המתח ואת המחויבות. תמיד צריך להיות נכון לעוד מאמץ אחד, ל"פוש" אחרון.
נזכרתי בחוויה הזאת נוכח ההתנהלות של חוגי ההתיישבות ומנהיגיה מאז פרסום תוכנית טראמפ. ראשי מועצת יש"ע מנסים להפעיל לחץ על נתניהו להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות. לפי הדיווחים הם השתכנעו שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות, אבל לא מוכן לעשות זאת לפני הבחירות בגלל ההתנגדות האמריקנית. לדעתם הבעיה היא שלא בטוח שנתניהו ינצח בבחירות ויהיה ראש הממשלה הבא. כך תוחמץ ההזדמנות ההיסטורית. מוזר, כי אם אנחנו משוכנעים בכוונותיהם של הנשיא טראמפ, צוותו המסור ובנימין נתניהו, לפחות בנושא החלת הריבונות, וכל הבעיה היא להבטיח את ניצחון גוש הימין ובחירת נתניהו, הרי הדבר בידינו – ובעיקר בידיהם של ראשי מועצת יש"ע.

לפני כשבוע אמר חיים רמון שיש 300 אלף מצביעי ימין בכלל וליכוד בפרט שלא יצאו לקלפי בבחירות בספטמבר. לדבריו, אם יצליח נתניהו להוציא אפילו רק 100 אלף מהם לקלפיות, הוא ינצח בבחירות. פה קבור הכלב.
כדאי להיזכר במשאל מתפקדי הליכוד ערב ההתנתקות, שנערך ביוזמתו של שרון. הסקרים שהחזיק שרון הראו שכ־70 אחוזים מחברי הליכוד – היו אז בין 200 אלף ל־300 אלף כאלה – תומכים בהתנתקות. שרון יזם את המשאל כי היה בטוח בניצחונו. אלא שמועצת יש"ע ארגנה בתוך כשלושה שבועות מהלך מנצח. ערב־ערב יצאו אוטובוסים מכל רחבי ההתיישבות, ובהם מתנדבים שכל אחד מהם תרם שניים־שלושה ערבים בשבוע. הם עבדו לפי רשימות שמיות מסודרות, דפקו על דלתות עם כתובות ספציפיות, פגשו את חברי הליכוד פנים אל פנים, דיברו עם האנשים מהלב, ושכנעו אותם להצביע נגד ההתנתקות.
רוב מתפקדי הליכוד דאז היו אוהדי ארץ ישראל. כל הנדרש היה להוציא את האהדה הזאת מעומק הלב, מהכוח אל הפועל, ולתת לה ביטוי בקלפי. מפגש אישי מלב אל לב, שבו נוכחו חברי הליכוד במסירות הנפש של מי שבאו אליהם, בכנות, באכפתיות ובאידיאליזם שלהם, הספיק כדי לשכנע אותם ללכת עם הלב. התוצאה: מתנגדי ההתנתקות היו כ־70 אחוזים ורק כ־30 אחוז מחברי הליכוד תמכו בה. מהפך מושלם.
מאז הוכפל מספר המתיישבים ומספר אוהדיהם ברחבי הארץ. מה אם מועצת יש"ע תארגן שוב מבצע כזה בשבועיים שנותרו עד הבחירות, ובמיוחד ביום הבחירות עצמו? אם יש מניעות משפטיות, יוכלו לעשות זאת מטות פעולה אחרים. בידינו להוציא לקלפי מאות אלפי מצביעי ליכוד ותומכי גוש הימין, ולנצח בבחירות האלה. זה חייב להיות, כמו אז, מבצע מסודר, והוא חייב לעבוד על פי רשימות שמיות ומפגשי פנים אל פנים. זה המתכון המובטח לניצחון בבחירות ולהחלת הריבונות בעקבותיו.
מעבר למספר המנדטים שאפשר להביא לקלפי, יתרונו של מהלך כזה הוא ביצירת האווירה, בהערת השטח, בהפחת רוח וביצירת תקווה. הוא משנה את השטח מיסודו ומשפיע על הפעילים עצמם, ומהם על עוד ועוד מעגלים מתפשטים. הפעם ישנם גם גרעינים תורניים בערים ובשכונות, והם יכולים להשתלב במשימה.
בניגוד למשאל מתפקדי הליכוד, שבו היה צורך לשנות את דעתם של האנשים, הפעם מדובר רק בשכנועם לצאת מהבית ולהקדיש שעה אחת לארץ ישראל, דבר פשוט הרבה יותר. אין צורך לדבר על מפלגה ספציפית, אלא על בחירה באחת המפלגות שמזוהה עם גוש הימין. זה גם מעביר מסר אידיאליסטי ולא פוליטי־מפלגתי. כל מפלגות גוש הימין יזכו במנדטים כתוצאה מהמהלך.
עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאינספור הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה. לא רק של הבחירות, של מפעל ההתיישבות. מעבר לפינה עומדת הכרה בינלאומית בזכות עם ישראל בכל חבלי ארצו. כמו באותו מסע כומתה בסיירת, עדיין לא הגענו, אבל אפשר כבר לראות את סופו האופטימי של המסע. נדרש עוד מאמץ אחרון כדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.