פרסום "הרשימה השחורה" מטעם נציבות זכויות האדם של האו"ם גרם השבוע לזעם רב בישראל. הזעם הזה בהחלט מוצדק. באופן מוטה להחריד וצבוע להדהים סימן הארגון – שכבר מזמן נחטף בידי שונאי ישראל ועוזריהם משאר העמים – 112 חברות ובתי עסק שפועלים ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים וברמת הגולן, ולמעשה קורא להחרימם. אז אפשר להיות מתוסכלים לרגע, אבל מיד אחר כך צריך להבין שהאמת היא שמדובר ברשימה שכולה ניצחון ישראלי מפואר.
ישראלי שירצה להחרים את החברות המופיעות ברשימה בשם איזה "שלום" הזוי ומדומיין ייאלץ פחות או יותר לחזור למאה ה־19: את קניית המזון השבועית הוא יעשה כנראה בסחר חליפין עם שכניו, כי לסניפי שופרסל ורמי לוי, שתי רשתות השיווק הגדולות בישראל, לא יוכל להיכנס. טלוויזיה גם היא מחוץ לתחום – פרטנר וסלקום והוט ויס בפנים.
להסיע את הילדים לסבתא גם יהיה קשה כי אי אפשר לתדלק בתחנות סונול, דלק, פז ודור־אלון. את כספו יצטרך הישראלי האומלל לטמון בבלטות, כי הבנקים הגדולים בישראל נמצאים ברשימה. הזמנת חופשה בחו"ל תהפוך לכמעט בלתי אפשרית כשאי אפשר להשתמש בשירותי Airbnb, בוקינג ואקספדיה. אפילו לשתות מים כדי להירגע ולחשוב מה עושים עכשיו יהיה בעייתי מאוד, כי נכבדי האומות המאוחדות קבעו שאין להשתמש במים שבברז בחסות חברת מקורות הפושעת, ואבוי גם משקאות קוקה־קולה מחוץ לתחום, אז אולי נעבור לסופר־דרינק וזהו. זווית הראייה הזו נכונה לעוד לא מעט אירועים שמתרחשים לאחרונה ולכאורה אמורים להטריד אותנו, אבל כשקצת מקלפים את השכבה שעוטפת אותם, מגלים שהכול נובע ממציאות אחת ברורה וחדה, זוהרת מעל כל מעקש חולף: מדינת ישראל הפכה למעצמה כמעט בכל תחום, ומצבה המדיני והכלכלי טוב מאי פעם. בין השאר, כפועל יוצא מכך, הצליחה ישראל לגרום לעולם להבין שיהודה ושומרון יהיו בסופו של דבר חלק בלתי נפרד ממנה. ההתנחלויות כבר אינן מכשול לשום דבר, למעט בעיני הפלסטינים, קומץ מביך בשמאל הישראלי ועוד כמה מוקדים אירופיים של שנאת ישראל ישנה המגיעה בלבוש חדש.
ראו למשל את החרון הבלתי נשלט שבו מביעים ערביי ישראל מהמשולש את התנגדותם הנחרצת לאפשרות חילופי השטחים הסבירה וההגיונית המופיעה בתוכניתו של נשיא ארה"ב טראמפ. איש לא מוזז ממקומו, איש לא מגורש, בסך הכול כמה עשרות אלפי פלסטינים המגדירים את עצמם פלסטינים מסופחים למדינה הפלסטינית, שלצורך העניין גבולותיה יורחבו בכמה קילומטרים מערבה מהמתוכנן. זעקות השבר שבוקעות מפיהם ומפי מנהיגיהם, בשימוש שקרי במושג "טרנספר", מדגיש את רצונם להמשיך ליהנות מההצלחה הכבירה ששמה מדינת ישראל. הם אינם טיפשים, ואינם צריכים הרבה יותר מהסטת מבט לעבר מצב אחיהם המוסלמים שמעבר לגבולות כדי לדרוש להישאר צמודים חזק־חזק לתעודת הזהות הכחולה, שהיא תעודת הביטוח הטובה ביותר למי שמעוניין לחיות כמו בן אדם במזרח התיכון.
גם פסיקת בג"ץ השבוע שלפיה סכנה למילת נשים היא עילה לפליטות מעוררת את חמתו של כל מי שחרד לזהותה היהודית של המדינה. כשמבינים מה שיעור הנשים באפריקה שעוברות את התהליך המזעזע והלא אנושי הזה (91 אחוזים במצרים, למשל, או 88 אחוזים בסודן), אפשר וצריך להיבהל מהאפשרות של גל אנושי עצום ממדים שיתדפק על גבולותינו בחסות שלטון החוק. ראוי למחות על קוצר הראייה של שופטי בית המשפט העליון, שאינם מסוגלים להבדיל בין מקרה פרטי לסכנה לאומית. אבל גם כאן, חייבים לעצור רגע ולנשום. שהרי מאחורי הסוגיה הזאת עומדת שוב עוצמתה הכלכלית, החברתית והאנושית הבלתי נתפסת של מדינה קטנטונת המתמודדת עם אתגרים מורכבים ביותר – ויכולה להם. צריך לחשוב היטב כיצד לא פותחים את גבולותינו לכל המעוניין, אבל חשוב יותר לזהות את המקור לאפשרות הזו. והמקור הזה הוא טוב, טוב מאוד. שום אפריקנית או אפריקני לא היה מעוניין להגיע דווקא לכאן אלא אם היה בטוח שחייו יהיו טובים לאין שיעור ממה שהוא מכיר. וזה בדיוק המקרה.
כל זה לא אומר שצריך לשבת על זרי הדפנה ולנהוג בשאננות. ההישגים הללו – שבמאמר מוסגר לא מיותר לציין שלחלקם הגדול סייע ראש הממשלה בנימין נתניהו – אינם מובנים מאליהם. הם הושגו ביזע ובמאמץ רב, ועלינו לעשות הכול כדי לשמרם. אבל אנחנו צריכים להתחיל לעשות זאת מתוך עמדת כוח, מתוך ביטחון עצמי והרמת ראש – מצבים נפשיים שהעם היהודי לא מורגל בהם אחרי אלפיים שנות גלות. איכשהו נדמה שאנחנו ממשיכים לדבוק בעמדה מתקרבנת ומתמסכנת בכל הזדמנות שנקרית בדרכנו, מגישים את הלחי השנייה וקצת לא מאמינים בעצמנו. אז איך אומרת דמותו של נפתלי בנט ב"ארץ נהדרת"? די כבר.
עם כל הקשיים, רשימות האו"ם המעצבנות והפסקים שלא ייאמנו של בג"ץ, אסור לשכוח לרגע אחד שלנגד עינינו ממש מתרחש אחד הניסים הגדולים בתולדות האנושות. מדינת ישראל היא נס גלוי, מה שקורה לה בעשור החולף הוא התפתחות נוספת ודרמטית של הנס הזה, ואין סיבה לחכות להיסטוריה שתחגוג זאת. הדבר קורה כאן ועכשיו. תנו לממורמרים להתמרמר, למחרימים להתבשל במיץ של עצמם, לשונאינו להתאכזב בכל פעם מחדש. לנו יש עוד הרבה עבודה לעשות, ואנחנו צריכים לעשות אותה בשמחה עמוקה, בראש מורם ובתפילה. זה אף פעם לא מזיק.
