כשהייתי בת שש גרנו בירושלים, בגבעת המבתר. בשבתות אבי ואני היינו הולכים לטיולים. לפעמים לנבי סמואל, לפעמים לגבעת התחמושת, לפעמים להר הבית. שבעה ק"מ וחצי הלוך, שבעה וחצי חזור. ביג דיל לילדה עם רגלים קצרות של כיתה א'. בדרך היינו עוברים בוואדי ג'וז, ולמגינת ליבה של אמי הייתי (שוב) מתחילה אוסף של פלאגים מלאים גריז שהכתימו את שמלת השבת בשחור.
היינו עולים להר בשבת. היינו נכנסים למבנה היפהפה, המצופה קרמיקות כחולות, היינו מגיעים עד אבן השתייה. היה שם שקט. רק מלמולים. הייתי בת שש, ואחר כך בת שבע ושמונה. זה נראה לי רגיל ונפלא, משהו שעושים בשבת עם אבא.
לא הבנתי כמה זה ייחודי. אני לא זוכרת אם סיפרתי לחברות בכיתה על טיולי השבת שלי, אבל בהתחשב בכך שהללי, בתו של נאמן הר הבית גרשון סלומון, הייתה אחת מחברותיי הקרובות, זה בטח לא עשה עליה את הרושם שאולי קיוויתי להשיג. בהבנה של ילדה בת שש לא תפסתי את הר הבית כ"חבית חומר נפץ", או חשבתי שאנחנו עושים משהו שעלול להבעיר את המזרח התיכון. רק התבאסתי מהשועלים.
כשגדלתי התרחקנו פיזית מההר, ועברנו לגור בכפר־אדומים. בינתיים הוא גדל לממדים פוליטיים, הרבה פחות אישיים ונגישים. הוא לווה בתחושת יראה מהאל ופחד מהערבים, במועקה של איום. הסטטוס־קוו השתנה תדירות. בד בבד, העלייה אליו נעשתה מעין הפגנה, כי לא הייתה ברירה אחרת. קומץ משוגעים לדבר היו עומדים ומתפללים בשעריו, ובמקביל השועלים חשפו שיניים. זה היה הדבר הכי רחוק מטיול שבת עם אבא, ממיץ תפוזים מתוק ומרחת לוקום בשער יפו.
שיא הריחוק הזה, בעיניי, היה בפרוץ האינתיפאדה השנייה. הערבים ניצלו את עלייתו של ראש האופוזיציה אריאל שרון להר הבית כעילה לפרוץ המהומות, ובציבור בישראל נוצרה האמונה שהר הבית הוא "מקום נפיץ", שלא כדאי לעלות אליו כי זה פוגע ברגשות המוסלמים בארץ ואולי גם בעולם המוסלמי כולו, ונקשר בשכול כבד מנשוא. האולטימטום היה ברור ונכתב בדם ודמע: אם תעלו להר, נרצח אתכם. פרפרזה שטנית על "הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת".
התנאי הזה חלחל עמוק. לא רק לציבור החילוני או השמאלני, אלא גם אצלנו. במשך שנים התרחקנו מההר באמתלות שונות. וההר חיכה, כי זה מה שהרים יודעים לעשות הכי טוב. וחיכה שנבוא בטוב, לא בהתרסה. שנבוא טבעי. רגיל, כמו טיול שבת.
אבל יש עוד סיבה לריחוק: אם הייתם שואלים לפני שנים יהודי מן השורה לאיזה כיוון הוא מתפלל, קרוב לוודאי שהיה אומר "לכותל, כמובן". הסיבה שהיה אומר זאת אינה ההתניה שהטמיעו הערבים, אלא הגלות. היא זאת שהריצה את הצנחנים מהר הבית לכותל, אף ששמעו את מוטה גור ברשת הקשר מכריז בהתרגשות "הר הבית בידינו". הלב פעם לכותל, לדמעות, לגעגועים, כי זאת הייתה המהות היהודית, גם כשכבר אין למה להתגעגע כמעט, כי הר הבית בידינו. הפחד והגלות הרחיקו אותנו מההר. ועכשיו אנחנו חוזרים.
יגידו אוהבי ההר וקנאיו: אבל זה לא מספיק. צריך יותר. צריך חופש פולחן. צריך בית כנסת. צריך בית מקדש. ואני אגיד, נכון, אבל תראו איזה נס: השינוי בא מלמטה. אם ההר היה נפתח לפני עשרים שנה לתפילה ולעלייה בכל עת, לא היה מי שיעלה. היום יש. וזה גובר מיום ליום. והכוח המניע הוא כוח הלב, ולא הראש, הפוליטיקה והאינטרסים; לא נגד משהו, אלא מתוך כיסוף שמתעורר כשהגלות נמסה.
מה אני רוצה? מה החלום שלי להר הבית? אני לא רוצה שמחר ייהרס המבנה היפהפה שאהבתי בילדותי. אני נרתעת מהמחשבה על השבת הקורבנות לדביר ביתך מחר או בעוד שבועיים. באמת. אני חושבת שהכול יבוא בעתו (זה בסדר להחיש את העת, אבל ברגישות, ובקשר עין עם העם היושב בציון), ושהנפש שלנו עדיין לא יכולה להכיל בית מקדש. אבל אנחנו בדרך להשבת ההר אלינו. מתוך אהבה ויראה וגעגוע.
עוד מעט ממש, ילדה קטנה תיתן יד לאבא שלה, והם יעלו להר. הוא יספר לה על אבא שלו, שכל כך אהב את המקום הזה, ועל סבא שלו שכמהּ אליו ולא הגיע, ועל השועלים. ואחר כך, בשמלה מוכתמת מגריז, היא תשתה מיץ תפוזים. זה החלום שלי.
