היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הוא אדם רציני, יודע ספר ובר אוריין, ועל כן נראה שהוא מכיר גם את המשנה במסכת נגעים, העוסקת בהלכות נגע צרעת: "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". ההטייה האנושית היא פשוטה: קל לנו מאוד לראות מה לא בסדר בהתנהגות של הזולת. אך כאשר זה מגיע אלינו אנחנו יודעים לטהר את השרץ בק"נ טעמים.
אין ספק שמנדלבליט נפל קורבן לאווירה טהרנית מאוד שפשתה בחוגי משרד המשפטים והפרקליטות. באווירה הזו די היה במילה אחת לא ברורה בהקלטת שיחה שלא תומללה בצורה נכונה כדי להביא את היועמ"ש לשעבר וינשטיין לחבר על מנדלבליט מסמך קשה מאוד. מסמך שכמעט חסם את דרכו של מנדלבליט לכהונת היועמ"ש. בהינף קולמוס כתב וינשטיין על מנדלבליט כי דבק בו "כתם ערכי-נורמטיבי, מנדלבליט לא קיבל על עצמו את האפשרות כי פעל שלא כהלכה וממילא גם לא הביע חרטה כלשהי על אלו ממעשו. בהתנהלות זו יש לטעמי כדי להטיל דופי באמינותו של מנדלבליט".
מנדלבליט טען אז, במידה רבה של צדק, שנעשה לו עוול. הוא הבין עד כמה ההתנהלות של גורמי החקירה, ובראשם מי שאז עמד בראש הפירמידה, היועמ"ש וינשטיין, הייתה טהרנית ומוטה לחומרה. עד כמה היתה כאן חקירה שחיפשה איפה הוא לא היה בסדר, ולא חקירה שביקשה לבדוק האם הוא בכלל היה בסדר, או לא. הוא למד על בשרו מה קורה כאשר גורמי החקירה "ננעלים" לך על הראש, ומשם ועד בכלל, כל בדל מידע ושביב ראיה יפורש לעולם נגדך ואף פעם לא בעדך. את כל זה למד מנדלבליט על בשרו, כפי שכתב במסמך התגובה שלו לחקירותיו שנחשף לראשונה אמש: "לא ניתן להתחמק מהרושם כי הטפל הפך לעיקר, וכי הנסיון למצוא סתירות בחקירותיי ובכך להטיל בי דופי הפך לתכלית העיקרית של קיום החקירה".
אבל נראה שכל זה נשאר בד' אמותיו. הוא עדיין יודע שזה מה שקרה אצלו – אבל לא מסוגל להשליך מכאן על ההתנהלות שלו ושל כל גורמי אכיפת החוק בפרשיות שעומדות בימים אלו בראש סדר היום הציבורי. נניח לרגע את פרשיות נתניהו בצד. הרי אי אפשר לומר משהו על הפרשיות הללו בלי להיחשד אוטומטית באינטרס פוליטי. אז בואו נדבר על מקרה אחר: היום בצהריים תתכנס מליאת הכנסת לדיון בבקשת החסינות של חבר הכנסת חיים כץ. בדיון הזה הולך לקרות דבר שלא קרה בכנסת מאז שונה החוק בעניין חסינות חברי הכנסת: מליאת הכנסת תעניק באופן אקטיבי חסינות לחבר כנסת נאשם בפלילים.
ומי עומד לתמוך בבקשה של ח"כ כץ?העובדה שהליכוד, כל מפלגות הימין וישראל ביתנו יתמכו בבקשתו של כץ זה אולי לא מפתיע. אבל העובדה שגם רשימת "כחול לבן" נתנה לחבריה חופש הצבעה בעניין הזה, היא לא פחות ממדהימה. מתברר שבכל אגפי הבית יש מי שחושבים שהיועמ"ש מנדלבליט, שהתנגד בתקיפות לבקשת החסינות – שוגה, לא מבין נכון ופועל באופן לא ראוי. האם מנדלבליט חישב מסלול מחדש בעקבות העמדה הזו? לא. מנדלבליט ממשיך להיות משוכנע שהגשת כתב האישום נגד ח"כ כץ היא נכונה, ומתקשה להבחין בבעיות הקשות שהיא מעוררת, בעיות שגם ח"כים שמתנגדים לחסינות העלו בדיון בוועדת הכנסת.
יש משהו עצוב בסיפור הזה של מנדלבליט. במקום שמי שחווה את נחת זרועה של המערכת יהפוך ליועמ"ש שמבין את עולמם של החשודים ומפתח גישה סנגוריאלית, מנדלבליט ממשיך לתת גב לגישתה המחמירה והטהרנית של מערכת אכיפת החוק. לא מבחין שהוא הופך לתואם יהודה וינשטיין, שעושה לאחרים בדיוק מה שעשו לו. וזה כל כך חבל.
