שבת, מרץ 8, 2025 | ח׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

אסון המסוקים קושר לנו את הידיים בעזה

מלבנון ועד עזה, ישראל מעדיפה לעצום עיניים מול האיומים במקום לצאת ולהילחם בהם. החיבוק האמהי החם מצליח לפעמים להפוך את כולנו לילדים מבוהלים

מכל האירועים שליוו את 18 שנות השהייה הצה"לית בלבנון, היה זה אסון המסוקים שהביא ללידתה של "ארבע אמהות" – תנועת המחאה שהתפרקה בשנת 2000, לאחר שהושגה מטרתה. לא ארבעים הקילומטרים של שרון, לא זוועות סברה ושתילה, ולא שום מבצע צה"לי כושל. תאונה אווירית שהתרחשה בשטח ישראל היא שהוציאה את מנהיגות המרד בקריאה: עד מתי ספטמבר 82'. פעילות אינטנסיבית וסוחפת – מלווה ברוח גבית רבת־עוצמה מצד אשת התקשורת שלי יחימוביץ', המתקמבקת בימים אלו ממש – הביאה לכך שבתוך שלוש שנים צה"ל נחלץ מה"ביצה הלבנונית", לאו דווקא בדרך ראויה במיוחד או בצורה ההוגנת ביותר כלפי בעלי הברית שלנו שם.

האירוע המדובר אכן היה מהטראומטיים ביותר במקומותינו, וגם האסון החמור ביותר עד אז בעולם התעופה, מבין אלה שהיו מעורבים בהם מסוקים. שנתיים אחר כך שבר הצבא הרוסי את השיא מעל אדמת צ'צ'ניה. 127 לוחמים רוסים צללו אל מותם לאחר שטיל פגע במסוק שנשא אותם, אולם ככל הידוע לא נפתחה בעקבות כך מחאה דומה לזו שצמחה כאן בחורף 97'. "ארבע אמהות" אולי התנגדו ממילא ללחימה הממושכת כל כך מחוץ לטריטוריה הישראלית, ואולי אפילו היו להן ולתומכיהן סיבות טובות לכך, אולם העובדה שתאונה הייתה האירוע המחולל של המהלך כולו – ולגמרי במקרה בקדנציה של צעיר ימני אחד בשם בנימין נתניהו – מלמדת שהייתה זו התעקשות פוליטית שמאלנית הרבה יותר מטיעון רציונלי מבוסס.

לא רק הצבא לומד את לקחיו. רא"ל אביב כוכבי בטקס, השבוע. צילום: איל מרגולין, ג'יני

אני זוכרת היטב את הלילה הנורא ההוא, ב־4 בפברואר של אותה שנה מלאת שכול; את השידורים קורעי הלב לתוך הלילה שבין שלישי לרביעי בשבוע, ואת כותרות העיתונים המדכאות בבוקר למחרת. אני זוכרת את הלב המסרב להאמין, כשכל תמונה ותמונה שמותרת לפרסום, עם דיוקנו של חייל נוסף, פוצעת עוד ועוד את הנשמה. ואני זוכרת גם את התהייה איך האסון הזה, המשותף לעשרות משפחות מגוונים שונים, מגויס לפתע לטיעוניו של צד אחד בוויכוח הפנים־ישראלי.

השבוע נאם הרמטכ"ל אביב כוכבי בטקס לציון 23 שנים למותם של 73 הלוחמים ואנשי הצוות שהיו על שני היסעורים שהתנגשו זה בזה מעל עמק החולה. "אסון המסוקים גבה מחיר שלא ניתן להפנמה. אבל בזכות שורה של תחקירים נוקבים ומסקנות מעמיקות, צה"ל – וחיל האוויר בתוכו – למדו, השתפרו, והפכו מקצועיים יותר", הבטיח כוכבי, והוסיף: "אין שיטה אחרת לארגון החָפץ באיכות ומצוינות".

דבריו של הרמטכ"ל אמורים להיות מובנים מאליהם. אסון צבאי דורש הפקת לקחים ומימוש מסקנות, לא ביטול רטרואקטיבי של כל מה שהיה נכון עד לאותו רגע במאבק של מדינתנו רדופת האויבים כנגד הטרור הצפוני. הלחימה הממושכת בלבנון אכן הייתה ונותרה שנויה במחלוקת, וגם נוכח עשרות אלפי הטילים המכוונים אלינו משם ברגעים אלו ממש, קשה להצטער על שהיא מאחורינו. אולם לא שיקולים מעין אלה הכריעו את מקבלי ההחלטות במדינת ישראל או במערכת הביטחון שלה. רגש אמהי חם ודואג ניהל אז את המערכות כולן, וישראל 2020 עדיין לא מצליחה להשתחרר מחיבוק האם ההוא. בשעה שהמערכת העזתית שולחת עקיצות אינטנסיביות יומיות, ישראל מתקשה לצאת משמיכת הפוך החמימה ולהכריע את המערכה. זה לא בנט ולא ליברמן ולא נתניהו. אלה אנחנו, ההורים של המדינה.

כל כך הרבה שנים עברו מאז, ואנחנו עדיין מנוהלים מתוך חשש לאבדות; עדיין מתקשים להשלים עם קיומו של הרוע. במקום לבחור לנצח אותו, אנחנו מתחפרים מפניו, מכסים את עצמנו מתחת לשמיכה עבה ומחכים שהרעם יעבור. עוצמים עיניים כמו ילדים קטנים שמשוכנעים שאם רק לא נראה את הרוע, הוא לא ימצא אותנו. אבל המציאות נשארת שם, והיא רעה לעיתים. רק לעיתים. אם לא נשתק אותו, ה"לעיתים" הזה עשוי לתפוח לממדים מסוכנים ובלתי סבירים.
המפקד העליון של צבא ההגנה לישראל אמר בהמשך דבריו באותו טקס: "לא נבטיח אפס שגיאות, אך נבטיח מאמץ קבוע לתחקור ושיפור. ארגון מצוין אינו חף מטעויות, אבל הוא רווי למידה. זוהי חובתנו למקצוע, לביטחון, לחברה הישראלית, לחיילים, להורים ולמשפחות של המשרתים, ובמיוחד לכם – בני המשפחות".

הצוואה האמיתית של הנופלים איננה לפרק את הנשק ולהפקיר את השוחות. להפך, בקשתם היא להמשיך את מה שהתחילו, ולהגן על המדינה ועל אזרחיה מפני רוחות רעות. אלא שאגף פוליטי שלם מפזר הבטחות לתקווה חדשה, כאילו יש פה מי שמתנגד לשקט ושלווה. כאילו יש פה מחלוקת סביב תשוקת החיים והצמיחה. הם מעדיפים לעצום עיניים לרוע האמיתי, להתמודד עם האויב הפוליטי הקרוב במקום עם הבעיה הקיומית הגדולה. ואולי זו הבעיה המרכזית בעצימת עיניים: כשאתה מחביא מעצמך את כוחות הרע שבעולם, על הדרך אתה מסתיר גם את כל מה שטוב. הרבה מאוד עשייה טובה, ביטחונית ובינלאומית, מתקיימת פה; הרבה מאוד התקדמות לאומית וכלכלית. לא רק הצבא לומד את לקחיו, גם המערכות האחרות מעלות את הסטנדרט שהיה מצוי כאן לפני עשורים לא רבים. את רוב הפתרונות הן מצאו דרך המון כשלים. כל אחד מהם כואב עד מוות, קשה לעיכול. אבל המדינה הזו הולכת ונבנית, הולכת ומעלה קומה ועוד אחת, וצומחת לממדים מרשימים. בזכות העובדה שרובנו עדיין מאמינים בדרכנו, ובזכות זה שאנחנו משמרים את זכרם של הלוחמים ומכירים טוב לעושים ולמצמיחים.

לתגובות: orlygogo@gmail.com

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.