בשנת 1898 פרצה מלחמה בין ארצות־הברית לספרד. טדי רוזוולט, לימים נשיא נערץ, היה אז סגן שר. הוא התפטר מיד מתפקידו בממשלה והתנדב לצבא, כדי לעמוד בראש גדוד לוחמים. בקרב סן־חואן הסתער רוזוולט במעלה גבעה, בראש לוחמיו, וזכה בניצחון מזהיר.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, עודד רוזוולט את כל ארבעת בניו להתנדב לקרב. אחד מהם נהרג במלחמה. רוזוולט עצמו היה אז נשיא לשעבר, לא צעיר ולא בריא, וגם עיוור בעין אחת. למרות זאת הוא הפציר בנשיא וודרו וילסון, שלא אהב אותו, להתיר לו להתגייס לצבא בראש גדוד מתנדבים. וילסון סירב. רוזוולט התוודה על אכזבתו בפני מכר משותף, קולונל האוס: "בסך הכול ביקשתי ממנו את הרשות למות למען ארצי". האוס אמר לו: "אתה בטוח שהבהרת לנשיא את הנקודה המסוימת הזאת?"
קשה למצוא היום אנשים כמו טדי רוזוולט. כשאני רואה את נשיא ארצות־הברית העכשווי ואת המועמדים נגדו, אני תוהה האם אלו אכן האנשים הכי מוצלחים שנמצאו באומה של 300 מיליון. חסרים בעולם היום אנשים שיהיו מוכנים לעזוב הכול ולדהור בסופת הקרב במעלה ההר. אבל האמת היא שעוד יותר מהם, חסרים לנו אנשים שיהיו מוכנים לחפות עליהם באש תותחים שאין בה תהילה.
למה צה"ל מגייס עוד ועוד נשים לתפקידי לוחמה? לא בגלל אידיאולוגיה פמיניסטית רדיקלית, כפי שחושבים כמה מחבריי. הרעיונות אולי נמצאים ברקע, אך נדמה לי שאת הצבא מניע בעיקר שיקול אחר לגמרי. בשנים האחרונות יש בחברה הישראלית ירידה תלולה במוטיבציה לשירות קרבי שאינו מרגש. הבנים כבר לא רוצים להתגייס למקומות הללו, וצה"ל צריך לאייש אותם.
לפי הפרסומים, המוטיבציה של בנים לשירות קרבי ירדה תוך עשר שנים מ־80 אחוז ל־65 אחוז. בתוך חמש שנים כמעט הוכפל שיעורם של המועמדים לגיוס שקיבלו פטור על בסיס נפשי. יש יחידות שאין בהן בעיית מוטיבציה. מצד אחד, רבים רוצים להיות "לוחמי סייבר", או לפחות לשרת ביחידת 8200 המפורסמת. מצד שני, יש מתנדבים רבים לחטיבות החי"ר המובילות, ובעיקר לסיירות. הגענו לשיא במגמה שאיתרו בצבא כבר מזמן: "או סיירת או ניירת".
בכירים בצה"ל מספרים על המנטליות הגורפת של "מה זה ייתן לי". שירות ב־8200 מבטיח עבודה טובה בשכר גבוה באזרחות. שירות בסיירת מבטיח תחושת מיצוי, סיפוק אישי ושורה מרשימה בקורות החיים. שירות בתותחנים או בהגנת הגבולות לא נותן לך הרבה; ובכל זאת, מישהו צריך להגן על הגבולות. ביחידות האלה צה"ל מסתמך יותר ויותר על נשים, כי מבחינתן זה השירות הקרבי ביותר, והן חדורות מוטיבציה להגיע אליו. לכן, אגב, קשה לי להאמין שצה"ל אכן יפתח בפני הנשים יחידות קרביות נוספות. אם נשים יוכלו לשרת ביחידות החוד, הרבה פחות מהן יתנדבו לקרקל, ושורות היחידות הללו יתרוקנו. היחידות הקרביות המעורבות הן רעיון גרוע, שמדיר דתיים ודתיות מאגפים שלמים של צה"ל; אך צריך להכיר בכך שיש כאן ניסיון (לא מוצלח) לפתור בעיה אמיתית.
כשהתגייסתי לצבא שלחו אותי לתותחנים. היינו המחזור הראשון של בני ישיבות שנשלח לתותחנים ולא לשריון. חבריי התמרמרו מאוד על השינוי הזה. כשמורי ורבי הרב ליכטנשטיין בא לבקר אותנו בבקו"ם, אמרו לו חבריי שהם רוצים לעשות הכול כדי לשדרג את השירות שלהם ולעבור לשריון. הרב לא היה האדם הכי מתאים לשמוע זאת. האגדה בישיבה מספרת שבשירות המקוצר שעשה הרב ליכטנשטיין עצמו, אחרי שעלה לארץ בגיל מבוגר, הוא בעיקר קילף תפוחי אדמה, ולא העלה על דעתו להתלונן – כי מישהו צריך לעשות את זה. לנו אמר אז הרב כך: בין הלוויים בבית המקדש היו שוערים והיו משוררים. אפשר להניח שתפקיד המשוררים היה יותר פופולרי. אך משורר שעבד כשוער וגם שוער שהלך לשורר חייבים מיתה. כל אחד צריך למלא את התפקיד שלו.
טוב מאוד שלאדם יש מוטיבציה גבוהה. טוב שאדם רוצה בחייו גם סיפוק, שמחה והתעלות. אך החיים לא מורכבים רק מרגעים כאלה. אדם שחושב בכל רגע רק על התקדמות ומימוש עצמי יכשיל את סביבתו, וגם לא יצליח מאוד בשום תפקיד או מערכת יחסים. וכשעולים מהשיקול האנוכי לרמה הקבוצתית, לא יכולה להיות מקהלה שכולה סולנים ולא בית כנסת שכולו חזנים. בעיית המוטיבציה בגיוס לצבא אינה עניין של אחרים; היא מחלחלת גם לבתי הספר הכי לאומיים של הציונות הדתית. זה בסדר אם נחנך את ילדינו לשאוף להיות החלוץ המרכזי; ובלבד שידעו שהנבחרת צריכה גם מחליף שני לבלם האחורי, ושגם את התפקיד הזה עליהם למלא ברצון ובכבוד.
