יש לי עובדת חדשה, מה זה חדשה, היא פה כבר שלושה חודשים. וחוץ מזה שהיא מוכשרת ויפה ושאני הרוסה עליה בכללי, אני לומדת ממנה מה עובד אצל הצעירים. מילים וביטויים כמו טיל (שזו מילה נרדפת לאחלה, בסדר, כן, איזה יופי, מושלם), בדוק (שזו מילה נרדפת לבסדר, סגור, כן, מושלם), מה הלו"ז (שזה ביטוי שהוא מילה נרדפת לכל המילים בעברית). ואני כמו כל מעסיקה זקנה נעה באי־נוחות בין זלזול ללמידה. לא נשכח איך חיי השתנו כשגיליתי את הווטסאפ ווב, איך הופתעתי לגלות שהאות ע' יכולה להחליף כל אות בעברית (כע) ובעיקר איך הפנמתי שיש עוד פילטרים בסטורי חוץ משפן (אבל הוא הכי יפה).
בקיצור, לטליה אין וי כחול. עכשיו היא האישה הכי זמינה בעולם ועדיין אין לה וי כחול. רק אחרי מספר חודשים של עבודה הבנתי שזה לא שהיא לא נראתה לאחרונה, זה בכלל שהיא לא נראית קבוע, כל הזמן. רציתי להידמות לה, אז שלחתי את הבת שלי לבדוק איך מבטלים את הווי הכחול, וביטלתי.
האמת היא שזה קצת התאים לי, כי בדיוק סיימתי את שלושת שבועות החופש שלקחתי לי באמצע החיים, ובדיוק בחזרה לטירוף הרגשתי שאני קורסת. לא בחיים, לא בעבודה. בווטסאפ. כן, אולי זה יישמע לכם קצת מוגזם, אבל לא עמדתי בזה. כל הקטע הזה של הווי הכחול בווטסאפ שבעצם מנהל לך את המחשבות, מכריח אותך להתייחס כי הרי כבר ראו שראית ועכשיו אין לך ברירה ואת בלחץ, כי הפעם זאת המורה של הילדה והיא בדיוק כתבה שהיא חייבת לדבר איתך על מה שקרה היום בכיתה וכל מה שבא לך זה להדחיק או סתם להתעלם, אבל לא, את קראת, והכי גרוע – היא ראתה שקראת ועכשיו אין לך ברירה.
או הפעם ההיא שקבעת פגישה ושלחו לך הודעה וביקשו שתקדימי בחצי שעה כי מגיעים עוד אנשים מבחוץ, וכל מה שבא לך זה להתעלם ולהגיד שלא ראית את ההודעה שלהם ואת ממש מתנצלת ושקר כלשהו – אבל לא, שוב אין לך ברירה. אז קיבלתי החלטה אמיצה השבוע. כן, אני אישה חזקה, אני מקבלת החלטות מצילות חיים ביומיום (אם מחשיבים את הדילמה בין נוטלה לשוקולד השחר), ואני בטח לא מפחדת מה יגידו כולם, אז הורדתי את הווי הכחול. כן, עשיתי זאת.
שש השעות הראשונות עברו בקלות. זאת אומרת, אם מתעלמים מהעובדה שהורדתי אותו בחצות, רגע לפני שהלכתי לישון כמובן. אבל הייתה לי הרגשה טובה, כאילו כלום לא השתנה. אפילו הרגשתי קצת מאוכזבת מעצמי שלא עשיתי את זה קודם.
התחלתי לקבל הודעות, לקרוא אותן ולא להתייחס מיד. תענוג אמיתי. הרגשתי חופשייה כמו נילס הולגרסון ביום שבו הוא עף עם מולי. אין מחויבות, אין לחץ, החיים כפי שלא היו קודם.
המורה שלחה הודעה שמחר יש לימוד אמהות ובנות? "לא ראיתי". הגננת כתבה שכל ילד צריך להביא מחר לגן תמונה משפחתית? "לא ראיתי". החברה לריצה כתבה שיוצאים מחר בחמש בבוקר לעשרה קילומטר בשדות? "אופס, סליחה שחיכית לי שעה וחצי ליד הקומביין". תענוג. והכי נהניתי מהתגובות של החברים. עצבים אמיתיים. לא היה מישהו אחד שלא שם לב שאין לי וי כחול. מה קרה אין לך וי כחול. באיזה סרט אין לך וי כחול. לאנשים בלי וי כחול מגיעה קורונה.
לקראת הצהריים קיבלתי הודעה מחבר טוב שצריך עזרה במשהו ועניתי לו מיד. חמש דקות אחר כך, כשהוא לא הגיב, התחיל איזה עקצוץ קטן במשולש גבות־אף. משהו לא ברור, מגרד כזה. הרי עניתי לך, למה אתה לא קורא את ההודעה??? אתה מתעלם ממני?! יא אפס, בחיים לא עוזרת לך, בחיים!
כולי רותחת כמו מיחם ששכחו להעביר לו את הכפתור למצב שבת, ופתאום זה הכה בי. זה חוק ההדדיות של ווטסאפ. נבלות, איך הם חשבו על הכול, אלה. אם הוא לא רואה שקראתי, גם אני לא רואה שהוא קרא – וזה, גבירותיי וגבירותיי, כבר קצת גדול עליי.
פתאום התחילה תחושה של קריז ברמה הכי פיזית שאפשר. רעידות לא ברורות בהקלדה, בדיקת טעינה כל שלוש דקות, והכי גרוע, עברתי על כל ההתכתבויות ולא ידעתי מה קראו ומה לא. סיוט. אני לא יודעת אם המורה קראה שכתבתי לה שהילד מאחר כי אבא שלו שכח לקחת אותו, או אם המאמן בחוג ג'ודו ראה ששלחתי לו אימוג'י עצוב כששאל מי לא מגיע היום. החיים באפלה זה כאן, וזה ממש לא מתאים לי.
אז אחרי 24 שעות. רגע לפני שהלכתי לישון, החזרתי את הווי הכחול. איזה שטויות יש לצעירים האלו. בדוק, מה הלו"ז, טיל. כע?
