רק לא לנקר. רק לא לנקר, אני חושבת לעצמי בזמן שרעידות המנוע מזמינות אותי לשינה ארוכה. אישוניי מתגלגלים להם כלפי מעלה, ומדי פעם אני מתעוררת בבעתה וצועקת לו מתוך אינסטיקט "תיזהר!" כאילו כל הנסיעה השגחתי על הדרך.
"את נרדמת", הוא עונה לי באכזבה, "הבטחת לי שלא תירדמי".
"לא נרדמתי", אני משקרת לו ולעצמי, "רק שמתי קצת את הראש".
אנחנו בדרך לשבת בגולן, על כביש הבקעה, קרועים מעייפות. מטעי התמר חולפים לצידנו יחד עם פלאשבקים מהטראומה המשפחתית הקודמת. לפני חמש שנים, בדרך לנופש בצפון, הוא נהג ואני שוב נרדמתי. התעוררתי רק כשהרכב בלם בפתאומיות, התהפך על הצד, התנגש במעקה והתרסק. כנראה לעולם לא נשכח את המבט לאחור, את השקט הארוך הזה, כשלא ידענו אם הילדים בחיים. את אנחת הרווחה ששחררנו כששמענו את איה בוכה מההלם. את החילוץ מתוך הרכב הנעול, המשטרה, והמראה המוזר של כל כביש 90 עומד בפקק בגללנו.
אנחנו חיים מעייפות לעייפות, אומה שלמה מנקרת. התנומה היא בבחינת מותרות פה בארץ. בכירים כזוטרים מפהקים את עצמם למוות מול מחשבים מרצדים. מיצגים של כוסות קפה מונחים על שולחנות. אנשים עם ראשים שמוטים באוטובוס נעזרים ברעידות של החלון כדי לגנוב איזה חרופ. עצם המונח "לגנוב" שינה מקומם אותי. כאילו מדובר במעשה אסור. כאילו אנחנו צריכים להתבייש בצורך בסיסי כל כך.
מהרגע שבו הופכים להורים, השינה גם הופכת למשאב הזוגי היקר ביותר, מחולל המריבות. מי יישנץ ומי ייטחן. מי יזכה למצב מאוזן ומי ייתקע בשבת בצהריים עם הילדים. נו, בבקשה תגידו לי שאני לא הדבילית היחידה שמכוונת שעון לחמש וחצי בבוקר רק כדי לכבות אותו, לקום בשש וחצי, ולהרגיש שהרווחתי עוד שעת שינה. איזו עליבות. הגעתי לגיל שאם יש בחירה במהלך היום בין בוקר של כיף במתחם התחנה לשנ"צ – אז שנ"צ.
הכול מתחיל מזה שאנחנו אומה שלא ישנה מספיק ולא נותנת כבוד לגוף. על פי נתוני הלמ"ס, הישראלי הממוצע ישן רק שש שעות וחצי בלילה, פחות מממוצע השינה העולמי. נתונים שנאספו מאפליקציה המודדת הרגלי שינה העלו כי ישראל נמנית בין חמש המדינות שנמצאות בתחתית הרשימה (מתוך 28 מדינות שנבדקו). והחדשות הרעות יותר הן שרבע מהישראלים מנסים להירדם ולא מצליחים בגלל טרדות ולחץ בעבודה.
פעם הזדמנתי לריאיון אצל קיבוצניק בדרום ולא קבענו שעה. "תגיעי, אני בבית", הוא הבטיח, אז באתי. דפקתי בדלת ואשתו פתחה. "הוא ישן", הודיעה. "אז מה עושים?" שאלתי. "מחכים". היא הושיבה אותי על ערסל בגינת ביתם, הגישה לי תה צמחים ועוגיות ואמרה: "זה יכול לקחת גם שעה וחצי, אז תהיי סבלנית".
השתרעתי על הערסל וחשבתי לעצמי שזה קצת מוזר. אולי אפילו חצוף. מה פתאום אדם מזמין אותי לריאיון ואז שונץ לו? תוך כדי המחשבות התעפצתי קצת בעצמי, ואחרי שעה וחצי מצאתי אותו מתבונן בי ואומר בקול רך: "בוקר טוב לעלמה הנרדמת, אני מקווה שישנת טוב, אפשר להתחיל". היה כל כך כיף לראיין אותו כשאני ערנית ומרוכזת. היום אני חושבת שאנשים שישנים בצהריים הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה. אלה טיפוסים שיכבדו את הגוף שלך, הם לא יראו אותך קורסת ויעמדו מנגד.
מדוע השינה הפכה לעניין בזוי שמזוהה עם עצלות ובטלה, ולא לתו תקן של נורמליות, המעיד על אדם שנותן לגופו לנוח כשהוא זקוק לו? למה ישראלים יקומו באמצע השנ"צ כדי לענות לבוס שלהם בקול צרוד "לא, מה פתאום ישנתי, אני ער משש בבוקר"? איך קרה שאנחנו כל הזמן מתנצלים על שינה?
אם יום אחד אנהל עסק משלי (לא יקרה לעולם, ולכן אני מרשה לעצמי לפנטז), החדר הראשון שאחנוך בו יהיה חדר שנ"צ. אכניס אליו פופים ומזרני נוחות, כמו במעונות יום, וכל עובד יהיה רשאי לפרוש באמצע היום לשעת שינה. בעצם לא יהיה רשאי, הוא יחויב להעביר כרטיס בכניסה ולדווח לי על שעות השינה שלו. מי שלא יחרופ מספיק לא יעבוד אצלי. לכו תדעו – אולי יום אחד כולנו נתעורר או נירדם על עצמנו, והשנ"צ תהפוך ליעד לאומי.
בינתיים אנשים ממשיכים להתגאות בהזנחה העצמית שלהם. שבועות ספורים אחרי תחילת כהונתו סיפר הנשיא טראמפ לפוקס ניוז בגאווה כי הוא ישן רק ארבע שעות בלילה. איכשהו נדמה לי שאם יום אחד האנושות תצא משליטה ומישהו יצטרך ללחוץ על הכפתור האדום, רובנו נעדיף שהוא יעשה את זה ערני ומפוקס, אחרי שתפס איזו תנומה הגונה לפני כן.
