קיבלתי השבוע הודעה באינסטגרם מבחורה שאני לא ממש מכיר. היי יאיר, היא כתבה לי, אני זוכרת שכתבת לפני כמה חודשים טור על כמה זה קשה לגדל שני ילדים או משהו כזה, ואני לא מצליחה למצוא אותו, אולי תעזור לי, ככה היא כתבה. ואני עניתי לה מיד, היוש, כן, בטח, אני אחפש את זה, ונכנסתי לפייסבוק וכתבתי בחיפוש את המילים, נהרסו לי החיים, כי זה מה שזכרתי שכתבתי אז, בטור ההוא, איזה נורא שזה מה שכתבתי, אבל זה מה שכתבתי. בכל מקרה, בתוך חצי שנייה מצאתי את הטור ההוא, העתקתי את הקישור ושלחתי לה, והבחורה שלחה לי בחזרה מין אימוג'י כזה של ידיים מתפללות או מודות או נותנות כיף. אני שונא אימוג'ים, רק בלב אני משתמש. כל השאר נראים לי מטומטמים ומעייפים. הכי אני שונא את האימוג'י של האגודל. הוא תמיד נראה לי צבאי כזה, יעיל כזה. אם הייתי יכול הייתי מבטל את כל האימוג'יז, חוץ מהלב. את הלב אני אוהב. לא משנה.
בהתחלה התלבטתי אם לקרוא שוב את הטור הקשוח ההוא, שפרסמתי לפני חצי שנה, קצת אחרי שנח נולד, אבל אז החלטתי שלא. בשביל מה זה טוב. מה שהיה היה, אין באמת סיבה לגרד את המצוקות שחנקו אותי אז. עכשיו הכול רגוע בסך הכול, בשביל מה זה טוב. אבל אחרי כמה דקות קיבלתי מהבחורה באינסטוש עוד הודעה. תודה, היא כתבה. זה עשה לי לבכות. ואני שלחתי לה בחזרה לב, כי מה כבר אפשר לכתוב, והיא שלחה לי בחזרה שאלה, תגיד, זה משתפר מתישהו, ואני כתבתי לה, בלי לחשוב יותר מדי, אל תדאגי, באמת, זה נהיה מדהים. למרות שיש לה סיבה לדאוג, ולמרות שלא תמיד זה מדהים. רציתי לשמח אותה. והיא כתבה לי בחזרה, אני במצב כל כך גרוע. אני שונאת את הבת שלי, ואני שונאת את בעלי, ואני שונאת את עצמי, ואני שונאת את החיים האלה, ואני לא יודעת איך יהיה בסדר, או מה לעשות כדי שיהיה בסדר. ואני גם מתביישת שאני כותבת את זה. ואני כתבתי לה, וואי, ואז כתבתי, זה משתפר, באמת, את תראי. האונייה הזאת צריכה להתייצב. לנו לקח חצי שנה עד שהצלחנו לחיות כאן עם עצמנו בבית הזה. יהיה בסדר. והבחורה חיכתה כמה שניות כדי לוודא שסיימתי להקליד, ואז שלחה לי בחזרה לב אדום. ככה פשוט.
בקיצור, מפה לשם יצא שקראתי את הטור שכתבתי אחרי שנח נולד. כתבתי שם דברים קשוחים. כתבתי שאני לא שמח בילד שנולד לי, ושאני לא טוב אליו, ולא טוב לחיה, ולא טוב לעצמי. כתבתי שאני לא מצליח לסנכרן את החיים שלי, ושאני מפחד שעשינו טעות, שמיהרנו מדי. כתבתי שאני מפחד שאני הורס לחיה המתוקה את החיים. עובדה, לפני שנח נולד היא הייתה הילדה הכי מתוקה בעולם. ומאז שהוא נולד היא כל הזמן בוכה וצועקת. זה באמת היה טור קשוח. היום לא הייתי מעז לכתוב דברים כאלה. כתבתי שם שאנחנו משפחה עם הפרדת רשויות מוחלטת. שירה עם נח, אני עם חיה, וכולם מתגעגעים לכולם. כתבתי שם שההורות ממוטטת אותי, שהלב שלי חלש ועייף, ומאז שאני אבא לשניים לא טוב לי בחיים שלי. ככה כתבתי אז. איזה קשוח. ובכל זאת, כתבתי את האמת.
* * *
יהודה עמיחי כתב פעם שיר שנקרא "דיוק הכאב וטשטוש האושר". קל לדייק דברים כשרע, אבל כשטוב, איך מסבירים טוב, איך מדייקים את החיים הפשוטים, הזורמים, הנינוחים, איך נותנים להם מקום. שמונה חודשים וחצי חלפו מאז שנח נולד. וכשאני קורא עכשיו את המילים הצפופות שכתבתי, אני מתכווץ במבוכה, ומתמלא ברגש חם ומתוק. מתברר שהחיים זורמים. מתברר שהחיים מתייצבים. אני לא יודע להסביר איך זה קרה, או מתי זה קרה, אבל זה קרה. יש לי שני ילדים, והחיים שלי מאוזנים וטובים ושמחים ומלאים ויפים. טוב לי בבית שלי, וטוב לי בעור שלי, ואני יודע שיהיה בסדר. אולי אני תמים, אבל נראה לי שיהיה בסדר.
הכול זורם ונשטף. חיה חזרה לעצמה, היא שוב מצחיקה ושמחה ומחורפנת. היא שוב ישנה בלילות. היא עדיין מרביצה לנח, אבל אלה מכות מסוג אחר. זה מכות סבבה, נראה לי. מכות כאלה של אחים. נח בוכה קצת, ואז נרגע, גם הוא מרגיש שזה מכות סבבה. באופן כללי התינוק השמנמן שלנו הולך ומתחזק מיום ליום. כיף לראות את זה. הוא כבר הרבה פחות תלותי, יש לו סדר יום עם איזשהו היגיון פנימי, הוא כבר ישן לילות שלמים, והחיוך הדבילי שלו יכול לגרום לי לרחף באוויר. גם הזוגיות שלנו נכנסה לאיזה תלם. אחרי כל כך הרבה תעוקות ומחנקים, פתאום אנחנו רואים זה את זו, ומדברים זה עם זו. שוב יש אנחנו, אחרי כל כך הרבה חודשים. זה לא מובן מאליו. זה לא מובן מאליו.
בקיצור, אנחנו בסדר. לא מדהים, לא נורא. אבל אנחנו בסדר גמור. מצחיק לכתוב את זה ככה, אבל זאת האמת. לפני חצי שנה בקושי הצלחתי לפקוח את העיניים בבוקר. הלידה של נח ריסקה לי את ההורות, את הבית, את הזוגיות, את הלילות, את החיים, והייאוש עטף אותי. אבל הנה, חצי שנה עברה, והכול בסדר. אנחנו משפחה, יש לנו אוויר בריאות, והחיים זורמים, נו מה. זה מה שהם עושים כל הזמן.

* * *
ובכל מקרה, אם יש כאן בין קוראיי הורים שבורים שקורסים תחת נטל ההורות. אם יש כאן זוגות צעירים שמרגישים בעומק הגרון את המחנק, את הבושה, את הייאוש ואת הצער, דעו לכם שאתם לא לבד. דעו לכם שכל השצף הזה עובר, כמו שהכול עובר. דעו לכם שהחיים מתייצבים מתישהו, איכשהו. אני לא יודע איך זה קורה, אבל זה קורה. תסמכו עליי בהקשר הזה. הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר גמור.
