כאשר אדם הולך לעולמו, נדרשים רופאיו לציין במסמכי הפטירה את סיבת המוות. בעבר היה נהוג לכתוב, במקרים המתאימים, שאדם מת "מזִקנה" או "מסיבות טבעיות", כלומר, דעיכה כללית של המערכות הגופניות. היום מקובל יותר לציין את הסיבה המיידית, כמו כשל של איבר, פתוגן, טראומה, וכיוצא באלו. כך שלכאורה, מבחינה בירוקרטית, לא מתים יותר מזִקנה. אך לכולם ברור שהזִקנה ו"הסיבות הטבעיות" אינן גורמים מיידיים אבל הן בהחלט גורמים מערכתיים, סיבות כלליות ותשתיתיות לכך שכל התמודדות גופנית הופכת לקשה ומסוכנת יותר. מה גם שבניגוד לרוב הסיבות המיידיות, את הזִקנה הגוף האנושי לא יכול לנצח, והכיליון גזור עליו מלידתו.
עד כאן הפיזיולוגיה, בנימה מורבידית משהו. מה לגבי פוליטיקה? מדינה היא מוסד קהילתי, לא יצור אורגני. להלכה היא יכולה להתקיים כל עוד ישנם בני אדם, בהנחה שהיא משכילה לא להזדקן. בניגוד לאורגניזם, המדינה יכולה וחייבת להצעיר את איבריה, לשכלל ולייעל את מערכותיה, ולהתנקות מרעלים ומהצטברויות מדאיגות של גורמי סיכון.
מבחינה דמוגרפית, ישראל היא מדינה צעירה ובריאה. לא סתם צעירה – הכי צעירה בעולם המפותח, בפער משמעותי. המדד הדמוגרפי הטוב ביותר להדגים זאת הוא שיעור הילודה או הפוריות, שעוקב אחר מספר הילדים הממוצע לכל אישה. מספר הקסם הוא 2.1 ילדים, שאיתו שומרת האוכלוסייה על יציבות בגודלה (ללא הגירה); מעליו האוכלוסייה גדלה, מתחתיו מתכווצת.
העולם המערבי חׂווה משבר דמוגרפי גדול. שיעור הילודה ב־36 החברות בארגון המדינות המפותחות, ה־OECD, זעום ממש. ב־2017, להוציא שלוש מדינות, שיעור הילודה בכלל החבֵרות היה 1.9 ומטה, ובארבע־עשרה מדינות הוא היה 1.5 ומטה, בהן ספרד, איטליה, קנדה, אוסטריה, שווייץ ופינלנד. רק שתי מדינות הגיעו למספר הקסם 2.1, מקסיקו וטורקיה, ורק מדינה אחת מתנשאת הרבה מעליו, בבדידות מזהרת: ישראל, עם שיעור פוריות של 3.1.
כדאי להעיר, כתשובה לשאלות שבדרך כלל עולות בשלב זה, שגם בניכוי הילודה הערבית (שכמעט זהה היום ליהודית ממילא), וגם בניכוי המשפחות החרדיות והדתיות־לאומיות הגדולות יחסית, ישראל עדיין נמצאת מעל מדינות ה־OECD. ישראלים פשוט אוהבים משפחה וילדים.
מוסדות המדינה בנויים על מערכת תמריצים משל עצמם: לא לעשות יותר ממה שחייבים, לא לבלוט או למשוך תשומת לב, לא לחסוך ולא להתייעל
אוכלוסיית המדינה, אם כן, היא צעירה, דינמית ושוקקת. אלא שכמו בניגוד ספרותי דרמטי מבריק, מתנשאת מולה מדינה גריאטרית להפליא. מניין שנותיה של מדינת ישראל לא גדול, אבל מוסדותיה הזדקנו במהירות פלאית והפכו לדינוזאורים לאים וכבדי לכת, מאוישים על ידי פקידוּת עייפה ועמוסה בנהלים, תקנות, הנחיות, חוקים, וְעָדים אימתניים, ומעל הכול – מוסד הקביעות.
מוסדות המדינה נופחו במהלך השנים עד להתפקע באמצעות המילה הפלאית "תוספתי", שמשמעותה שלא דורשים מהם להתייעל, אלא בכל פעם שיש צורך במשהו חדש, הוא נבנה בנוסף לקיים. הגוף החדש, גם אם פעל כשורה למשך כמה שנים מרגע ייסודו, במהרה יהפוך גם הוא לדינוזאור.
הסיבה לניוונן המהיר של המערכות היא שכל מי שנכנס לעולם הממשלתי, יהיה דינמי, מקורי ואנרגטי ככל שיהיה, מבין במהירות שהתכונות הללו בעוכריו. מוסדות המדינה בנויים על מערכת תמריצים שונה לחלוטין: לא לעשות יותר ממה שחייבים, לא לבלוט או למשוך תשומת לב, לא לחסוך ולהתייעל. מה כן? למצות את התקציב עד תום, כדי שבשנה הבאה יהיה אפשר לטעון שהקיים לא מספיק, ושחייבים יותר תקנים ויותר תקציבים.
מצוות שירות המדינה היא לגדול כמה שיותר, והיא מכתיבה שאסור בתכלית לדבר על תפוקות, אלא על תשומות בלבד: כמה שעות השקענו, כמה אנשים עבדו, כמה תקציבים הוצאנו. על התוצאות מדברים רק כשהן חיוביות, אלא אם כן אפשר להשתמש בכישלון כעילה לתקציבים נוספים. ואם מישהו דורש פיקוח? מלחמה! קרי, שביתה.
להשביע את הלווייתן
הבעיה המרכזית היא שהפוליטיקאים שלנו, המנהלים לכאורה של מערכות הענק הלא מקצועיות הללו, אוכלים את הלוקשים הפקידותיים בתיאבון רב. פעם סברתי לתומי שהפקידים מסובבים את הפוליטיקאים. היום אני יודע שנבחרי הציבור מסתובבים מרצונם. גם הם לא רוצים לבחון תפוקות. גם הם מעלימים כשלים, מוותרים על פיקוח אפקטיבי, ואין להם שום כוונה לחסוך או לייעל את משרדיהם.
מערכת ההונאה המדינתית בנויה על האינטרס ההדדי של הפוליטיקאים ועובדי המדינה להתחמק מכל מדד ריאלי וענייני שמשמש כל מנהל מתחיל. המערכות יודעות שהן כושלות, ומבינות שכל השוואה חיצונית תהיה לרעתן. לכן הדבר שהן הכי סולדות ממנו הוא עובדים ומוסדות יעילים, שמוכיחים שאפשר להשיג תוצאות טובות יותר ביחס להשקעה.
לאוכלוסייה הצעירה והתוססת בעולם יש מדינה מאובנת וכבדה, שסובלת משלל מחלות וכשלים מבניים. כל עוד הפוליטיקאים שלנו מדברים על פתרונות נקודתיים לבעיות מקומיות, ההבדלים ביניהם זניחים. אחד מטפל באקמול, השני בנורופן. זה נותן כדור, רעהו משחה. אבל הבעיות שלנו אינן מקומיות. אלו רק הסימפטומים של בעייתנו הכרונית: הזִקנה שקפצה על מדינתנו בשל הזנחה רבת שנים, שדורשת טיפול יסודי ומהותי.
בנאום לאומה שנשא לאחרונה טראמפ הוא העניק מלגת לימודים לילדה בשם ג'ניה, ואמר: "אני קורא לקונגרס לתת למיליון ילדים אמריקנים את אותה הזדמנות שקיבלה ג'ניה. הַעבירו את 'חוק המלגות וההזדמנויות', כי אסור להכריח אף הורה לשלוח את הילד שלו לבית ספר ממשלתי כושל". ההודאה הזו של הנשיא, שהמנגנון הממשלתי איננו מסוגל לספק סחורה איכותית ולכן תפקידו לסייע לאזרחים למצוא חלופה, נדרשת בישראל כאוויר לנשימה.
כמובן, אין כמעט נבחרי ציבור בישראל שמסוגלים להודות באמת הזו. כמעט כל הפוליטיקאים שלנו, בימין ובשמאל, מעדיפים להשתתף בתעמולת מוסדות המדינה ולשמר את כללי המשחק – הקביעות, הוועדים, המימון שאינו מותנה בתוצאות, היעדר האחריות האישית, כשלי הפיקוח היסודיים, שיטות הקידום והמינויים הכושלות, ועוד. כולם רוצים משרדים גדולים ותוספתיים, ורפורמות מהותיות הס מלהזכיר.
הפקידים והמוסדות שלנו כותבים לעצמם תפריטים יוקרתיים, והממשלה מממנת להם את ארוחות הגורמה, בניסיון להשביע את הלווייתן הגדול, שהולך ונהיה חולה, לאה וזקן. לעניין זה הפוליטיקאים אינם הפתרון – הם חלק מהבעיה. כשנתחיל לשמוע דיבור אמיתי על כשלים מערכתיים, מחלות כרוניות ורפורמות מהותיות, נדע שמישהו סוף סוף לוקח ברצינות את בעיית הזדקנותה טרם עת של המדינה, ואפשר לקוות שמתחיל להתרחק היום הטרגי של פטירתה "מסיבות טבעיות".
