לפני ימים אחדים פגשתי בחתונה מכרה, תושבת יו"ש, מצביעת ימין קלאסית. השיחה התגלגלה לענייני דיומא, ולהפתעתי היא הכריזה באוזניי שביום הבחירות הקרוב היא לא תפקוד את הקלפי. ״אני אנצל את יום החופשה לטובת טיול״, אמרה. כשהקשיתי עליה 'הרי אפשר להצביע ואז לצאת לטיול, או לחזור ממנו ולגשת אל הקלפי', היא חידדה את עמדתה: ״אני לא מתכוונת להצביע, אין לי למי. בבחירות הקודמות הצבעתי ימינה אבל אני לא סובלת את פלוני", וכאן היא נקבה בשמו של אחד האישים הבולטים ברשימה. לא ויתרתי והקשיתי: ״בגלל שאת לא סובלת את פלוני, ראוי שלא תצביעי? הרי אם עוד אחרים כמוך יימנעו מללכת לקלפי, אתם תעלו לשלטון ממשלת שמאל״.
בתורת המשחקים יש מושג שמכונה ״הצבעה אסטרטגית״. לכאורה, בשיטה הדמוקרטית כל בוחר נותן את קולו למועמד או לרשימה הקרובים ביותר לדעותיו, והמערכת תדע כבר לשקלל את קולות המצביעים ולהפיק תוצאה ראויה שמשקפת נאמנה את דעת הרוב. אבל זה לא כך. לעיתים, הצבעה עבור המועמד הקרוב ביותר לדעותיך עלולה להביא לניצחונו של מועמד רחוק מאוד, ואף הרחוק ביותר, מדעותיך. כדי לקדם את דעותיך, עליך לחשוב טוב על השלכות הצבעתך.
מצביעי ראלף ניידר (בתמונה) היו קרובים בדעותיהם הרבה יותר לאל גור, אבל בקולותיהם הם הכתירו דווקא את בוש כנשיא ארצות הברית
כדי לנסות להסביר זאת נרחיק עשרים שנה לאחור, למערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנת 2000. מועמד הרפובליקנים היה ג׳ורג׳ וו' בוש, ושל הדמוקרטים אל גור. זו הייתה התמודדות צמודה ביותר. בודדים זוכרים את השם ראלף ניידר, עורך דין, פעיל פוליטי ואקטיביסט שנאבק נגד תאגידי הענק, מדיניות החוץ של ארה״ב, ובתחומי איכות הסביבה. בבחירות 2000 הייתה זו הפעם השנייה שבה התמודד לנשיאות, והראשונה כמועמד המפלגה הירוקה של ארה״ב.
הוא סיים במקום השלישי, לאחר שזכה לתמיכה בשיעור של כשלושה אחוזים. אבל ההשלכה המשמעותית והדרמטית ביותר של התמודדותו הייתה בפלורידה ובניו־המפשייר. ניידר זכה שם לכמה אלפי קולות, ובוש ניצח שם את אל גור במאות בודדות של קולות. בשיטת הבחירות האמריקנית, winner takes all, הניצחון הזעום בשתי המדינות הללו הכתיר את בוש לנשיא ארה״ב. גם מאבק משפטי וספירה מחודשת של הקולות לא שינו את ההכרעה.
אין חולק על כך שמצביעי ניידר, האקטיביסט החברתי, היו קרובים בדעותיהם הרבה יותר לאל גור מאשר לבוש. אבל בקולותיהם הם הכניסו לבית הלבן דווקא את המועמד הכי רחוק מהם. וכל זאת למה? כי הם לא הצביעו אסטרטגית. הם הרי ידעו שלניידר אין באמת סיכוי להיות נשיא, ועדיין העדיפו את האמירה שלהם בקלפי. הם הצביעו נאיבית במקום אסטרטגית, ולא חשבו על השלכות הבחירה שלהם. המשמעות הייתה שהם העניקו לבוש את הניצחון.
אני מאמין לאותה גברת שעימה שוחחתי, שאחד ממועמדי הרשימה שבעבר הצביעה בעבורה פחות מוצא חן בעיניה. סביר גם שהיא לא לבד. יש עוד רבים כמוה שמעקמים את האף, ולא תמיד מרוצים מהנבחרים הפוטנציאליים, מהתרגילים הפוליטיים, מנוכחותו של אדם כזה או אחר ברשימה או דווקא מהיעדרותו. אבל לא מצביעים רק בהתאם לשאלה האם אוהבים את המועמד או לא, אלא לפי ההשלכות העתידיות של ההצבעה. מצביע ימין שלא הולך לקלפי משום ש״אין לו למי להצביע״ או כדי ״להעניש את הנבחרים״, עלול להעלות במו ידיו את השמאל לשלטון. מבלי להיכנס לשאלת העמדות הפוליטיות, נוצר פה פרדוקס דמוקרטי שבו תומך ימין, בהימנעותו מהצבעה, תורם להעלאת כוחו של השמאל שבוודאי אינו מייצג את דעתו. ממילא, גם התוצאה הכללית איננה בהכרח מייצגת נכוחה את עמדות העם.
היום ימלאו שלוש שנים לפטירתו של קנת' ג'וזף ארו, פרופסור לכלכלה מסנטפורד, אוהב ישראל גדול וידיד קרוב שלי. ארו זכה בפרס נובל לכלכלה ב־1972, החמישי מאז שהחלו להעניק אותו בתחום זה. הוא ללא ספק היה הכלכלן הגדול ביותר בחצי השני של המאה העשרים. ארו בדק ומצא שאין בנמצא שיטה דמוקרטית מושלמת. במשפט ״אי־האפשרות של ארו״, המוכר בתורת המשחקים גם כ״פרדוקס ארו״, הוא פיתח רשימה של הנחות ששיטת בחירה סבירה צריכה לקיים, ואז הוכיח שאין משהו כזה. בפועל, לא יכולה להיות שיטה הוגנת המאפשרת שקלול בחירה בקרב מספר מצביעים הבוחרים בין שלוש אפשרויות או יותר. יש משהו פגום בכל שיטת בחירות.
ומאחר שכך, אנו נשארים עם השיטה הנהוגה אצלנו. אפשר להתווכח על טיבה בהשוואה לשיטות הדמוקרטיות הנהוגות בעולם, אבל היא השיטה הנוהגת כיום בישראל. בשיטה הזו, האחריות והחובה האזרחית על כל מצביע היא שלא להשמיע "אמירה" בקלפי ושלא להצביע לפי תחושות אוהב או לא אוהב, אלא לחשוב קדימה – מה יהיו התוצאות וההשלכות של הפתק שאני שם בקלפי.
ראש הממשלה נתניהו הוא אישיות פוליטית שמייצרת אמוציות. יש שאוהבים אותו מאוד, ויש כאלה שלא סובלים אותו. אבל אם אתה ימני ותומך ימין, השאלה הזו איננה רלוונטית. בין ״רק ביבי״ ל״רק לא ביבי״, עליך לחשוב מהי התוצאה האפשרית של הצבעתך, והאם אתה מעדיף שאת הממשלה הבאה תקים כחול־לבן. בתסבוכת הפוליטית שנוצרה, כוחן של המפלגות יורד וכוחם של הגושים עולה. כל שני אנשים בעלי עמדות ימין או שמאל שמתכוונים לצאת לטיול ב־2 במרץ ולא לקלפי, מהווים בעצם פתק הצבעה אחד למחנה הנגדי.
הצבעה אסטרטגית היא גם לערוך חישוב בנוגע למפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה. אם אתה נותן את קולך לרשימה כזו, המשמעות היא שכאילו זרקת את קולך. אם אתה מצביע לעוצמה יהודית שלא עוברת את אחוז החסימה – אז נכון, אמרת משהו. אבל מבחינה אלקטורלית כאילו לא הצבעת. בדיוק כמו מצביעי ניידר שהכתירו את בוש, ללא הצבעה אסטרטגית מצביעי עוצמה יהודית עלולים להביא להקמת ממשלת שמאל.
הן למצביעי הימין והן למצביעי השמאל, האמירות חשובות, הרגשות חשובים, אבל יותר חשובה מהם התוצאה, איזו ממשלה תהיה לנו כאן.
לא, אין מערכת משוכללת שיודעת לקחת את כלל האמירות של כל אזרח ואזרח, את הנמנעים מללכת לקלפי ואת הצבעות המחאה, ולתרגם אותם להכרעה דמוקרטית שמשקפת את רצון העם. למערכת בחירות יש כללים ברורים. החובה האזרחית של כל אחד ואחת מאיתנו היא לא רק לשים את הפתק בקלפי אלא גם להקדיש דקה של מחשבה על ההשלכות של הבחירות שלנו ועל התוצאה האפשרית והרצויה מבחינתנו.
