עשר שנים, בדילוגים רבים, קראתי את 'חדשות', מלידתו ועד מותו. את המוסף הנוסטלגי, שהוציאה רשת שוקן לא מכבר במלאת עשור לסגירתו, בלעתי בשקיקה. רוב הקוראים לא יבינו, או יעשו את עצמם כאילו הם לא מבינים, שהרי רובכם ככולכם לא קראתם את העיתון הזה: שמאלני, תל־אביבי, חילוני, מעצבן, קל דעת ומחציף פנים. בצדק לא קראתם אותו, כי אתם לא צריכים לפרנס עיתון שהוא ההפך מכל מה שאתם אוהבים ומאמינים בו.
אני קראתי את 'חדשות' ונהניתי. במשך שנתיים־שלוש אפילו פרסמתי שם טור דו־שבועי (לסירוגין עם חגי סגל, כדי שלא יהיו חלילה שני ימניים באותו שבוע).
מה העניין? למה נתכנסנו כאן להספיד מת שאיננו משלנו? כדי ללמוד מסירות נפש מהי. מסירות נפש של הוצאת עיתון. 'חדשות', תסלחו לי שאני מערב קודש בחול, היה עיתון שהמו"ל, העורכים וגם הכותבים שלו מסרו את נפשם עליו. הוא הפסיד מיליוני דולרים, המשכורות היו עלובות, התחרות הייתה בלתי־אפשרית, ובסוף הוא אפילו נסגר, אבל הוא נתן פייט. כל בוקר יצא עיתון.
בואו נגיד שזה לא היה עיתון טוב, עובדה שהציבור הרחב לא קרא אותו ולא קנה אותו. נניח. אבל אותי מעניין לבדוק דווקא את ההשפעה שלו, של העיתון ה"לא טוב" הזה. תסתכלו מי האנשים שהתחילו את דרכם, או לפחות רכשו את עיקר ניסיונם ותהילתם בעיתון הזה, ותיווכחו לדעת כיצד העיתון הזה השפיע על כל העיתונות הישראלית. בעשר השנים של קיומו יצר 'חדשות' מאות כותבים, עורכים, מגישי טלוויזיה ועיתונאי שטח, שהיום נמצאים, או רובצים, או שורצים, בכל חור בעיתונות. חלק נכבד מהם לא היו היום בעיתונות אלמלא 'חדשות'.
כמו הצפרדע המיתולוגית ממכות מצרים, 'חדשות' התפוצץ, וממנו יצאו בצלמו וכדמותו מאות עיתונאים לכל כלי התקשורת. שם עוצבה דמותם הרוחנית והעיתונאית. מה שהיה 'העולם הזה' בעשור או שניים שלפניו, היה 'חדשות' מיד אחר כך. חממה, בית ספר, מדגרה לאנשים שיודעים ואוהבים לכתוב. רגע לפני שהטלוויזיה המסחרית פרצה למרחב שלנו והעיפה מגדולתו את הערוץ הראשון והיחידי, העמיד היומון הזה פלטפורמה קבועה להמוני כישרונות שיציפו אוטוטו את המסכים שלנו.
כולם שם, חוץ משלושה־ארבעה, היו חילונים, שמאלנים, ליברלים. כי זו הרוח הנושבת במסדרונות, כי זה די מוזר להסתובב במעוז הזה עם דעות אחרות. כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. לבעלים קראו שוקן.
האם בגלל שהעיתון החליט שהוא מקבל לשורותיו רק שמאלנים? מה פתאום. 'נקודה' אף פעם לא החליט שהוא מקבל לעבודה רק ימנים, ואיכשהו, הפתעה־הפתעה, יצא ככה שכל הכותבים הקבועים בו הם ימנים; מימין מתון ועד ימין פחות מתון. גם ב'חדשות' לא החליטו מעולם שרק תאבי נסיגה ושוחרי שלום ייכנסו בין שעריו. ככה יצא. כמו שבעיתון 'הארץ' של היום תמצאו כי תשעה וחצי מכל עשרה כותבים ועורכים תומכים בנסיגה כוללת ובהפרדת דת ממדינה, ואילו ב'מקור ראשון' היחס הוא הפוך.
עיתון לא רק מייצר כותבים. עיתון, ובעצם כל כלי תקשורת, הוא מוקד משיכה. מהרגע שקם עיתון ברוח מסוימת או ערוץ טלוויזיה עם הגדרה משוערת, מיד יעוט עליו כל בעל כישרון כתיבה שרוצה להיות עיתונאי או מפורסם. הוא יגיע לשם דרך חבר, דרך חברה של חבר, דרך חברה של חברה של חבר. עיתון הופך עד מהרה להיות קבוצה חברתית שמתכתבת גם עם הציבור, אבל קודם כול עם עצמה.
מי שחושב שעיתונים לא משפיעים יכול להמשיך לבלבל במוח. אנוכי הקטון אומר לכם שהטלוויזיה כן משפיעה, ושבעיתון לא רק עוטפים דגים אלא גם רעיונות והלכי רוח
'חדשות' התכתב רק עם עצמו, ולכן נסגר לבסוף, אולם במשך עשר שנותיו צברו הכותבים שלו שֵם וניסיון. במהלך שנותיו, ובמשנה תוקף עם סגירתו, נקלטו עשרות רבות מבין בוגריו בעיתונות האחרת. הם נטמעו אצל השכנים העשירים, האחים המתחרים, אך הביאו איתם מידה רבה של רוח 'חדשות'; חילונית, אנטי־לאומית, גסה, מעצבנת, כישרונית. סלט של דברים רעים, רעים מאוד, וגם טובים.
הלהקה הנודדת לא נשארה מובטלת כשהשטיח נשמט מתחת לרגליה. היא נדדה לכלי התקשורת האחרים. 'חדשות' היה הגרסה הכתובה של גל"צ של אותה תקופה. הוא היה התנחלות האייטיז של הברנז'ה העיתונאית המתהווה. עם קצת מ'כותרת ראשית' של נחום ברנע, ומהמקומונים הגדולים שהחלו לתפוס גובה. בצדדים היו גם 'דבר' ו'על המשמר' הגוססים. כשאנחנו הקמנו התנחלויות, הם הקימו עיתונים. אם להשתמש בקלישאה, אנחנו התנחלנו על הגבעות, והם התנחלו בלבבות.
'חדשות' מת. 'העולם הזה' כבר בעולם הבא. מי שחושב שעיתונים לא משפיעים יכול להמשיך לבלבל במוח לעצמו ולתלמידיו. אנוכי הקטון אומר לכם בפעם האלף שהטלוויזיה כן משפיעה, ושבעיתון לא רק עוטפים דגים אלא גם רעיונות, טעמים והלכי רוח, וערוץ רדיו אינו רק ברזלים מתנודדים על אונייה, וערוץ טלוויזיה הוא לא עוד עסק מסחרי או נדל"ני. כלי תקשורת "מייצר" כותבים, והכותבים נושאים רעיונות, ורעיונות מזיזים עמים. תשאלו את העיתונאי ההוא, מה שמו, תיאודור הרצל.
אפשר להיאבק כמו דון קישוט בטחנות הרוח של "התקשורת", ואפשר להיות אלה שמפעילים את הטחנות בעצמם. אנחנו, וסליחה על הדיבור בלשון רבים, צריכים ללמוד מ'חדשות' ולקחת מוסר מעמוס שוקן, מאביו גרשום ומסבא שלו זלמן. כמה כסף הם מוכנים לזרוק לפח מתוך הבנה שכדי להרוויח צריך להשקיע, וגם אם לא – לפחות עשינו עיתון, הוצאת ספרים, קולטורה. הם מרשים לעצמם לתת חופש וגיבוי לעורכים ולכותבים שלהם, משום שהכותבים שלהם מכירים את הנתיב המותר והמוכר. הם יודעים שכדי להשפיע לא צריך להגיע מיד לכל הציבור. לעיתים די בכך שהשפעת על קובעי הטעם ו"מקבלי ההחלטות".
ילדים אוהבים לשאול בסוף סיפור מה קרה לכל הגיבורים, ועל כן בספרי אגדות מסיימים במילים "והם חיים באושר ובעושר עד היום הזה". בספר יונה מסופר על גורלו של הקיקיון, שבן לילה היה ובן לילה אבד. אנשים לומדים מהספר הזה על כוחה של אזהרה ועל זמניותו של קיקיון, אבל איש לא מתעניין לדעת מה קרה לתולעת. היא נשארה בחיים, ועברה לכרסם עצים אחרים.
