אודה ולא אבוש: לדעתי, אראל סג"ל טעה כשזימר את "שבחי ירושלים" עם מועמד הליכוד להנהגת המדינה בנימין נתניהו. בדמוקרטיות מתוקנות שדר טלוויזיה ממלכתי אינו משתלב במנגנון התעמולה של מפלגה כל שהיא, ולו גם באופן אגבי או מוזיקלי גרידא. יתרה מזו, אנחנו לא אמורים לנחש במי הוא תומך ובמי לא. עליו לשאול שאלות שמציקות לכולנו, להיות פתחון הפה של כלל ציבור הצופים, ולא להסגיר אפילו ברמז את פתק ההצבעה שלו.
אף על פי כן, תגובת הנהלת תאגיד השידור לסרטון של סג"ל הצליחה להמם אותי, בגלל שלוש סיבות: מהירותה, צביעותה וטיפשותה. התאגיד, זה שירש מרשות השידור המנוחה את רוב תחלואי ההטיה, שאינו נוקף אצבע נגד תעמולת השמאל של בכירי מגישיו, ושמחזיר עכשיו למיקרופון את השדרית הדעתנית ביותר בתולדותיו אחרי שהספיקה לכהן כיושבת־ראש מפלגה בישראל – העניש כהרף עין דווקא את כבשת הרש הימנית שלו.
אילו היה מסתפק בזימונו של סג"ל לשיחת נזיפה, ניחא. אפשר היה גם לגבות ממנו התנצלות מסוימת. אבל סג"ל סולק באבחת חרב מהירה, כאילו חטא חטא חסר תקדים במחוזות עבודתו, ומיד גם הושפל בציוץ רשמי. רק גוף אטום לתחושת הציבור ועיוור מראָה מעניש כך עבריין אתיקה זוטר בחוצות סדום.
קלמן ליבסקינד, שותפו של סג"ל לתוכנית, נהג כמתבקש מאיש מוסר במצבים כאלה. הוא לא שיתף פעולה עם המהלך הסובייטי. אחרי יומיים ו"שיחת בירור" הוחזר סג"ל לאולפן. עד לבחירות הוא לא ישיר עוד "שבחי ירושלים" עם נתניהו או "התקווה" עם בצלאל סמוטריץ'. דא עקא, קברניטי התאגיד לא מבינים עד הרגע הזה מה היה לא בסדר בהשעיה של סג"ל ומה בדיוק הימין רוצה מהם. הם משוכנעים שבסך הכול הם דווקא מאוזנים להפליא.
גם ראשי רשות השידור המנוחה ומפקדי גל"ץ בעבר לא הבינו מה הימין רוצה מהם. כולם באו מאותו מועדון ולכן לא ראו פסול בניסוח השמאלני השיטתי של מהדורות החדשות, בשאלות המסוימות שתמיד הוצגו למרואיינים ובאלו שמעולם לא הוצגו, בהרכב הפרשנים הסלקטיבי ובאווירה הכללית. לאחרונה ניסיתי להסביר זאת במוסף המקיף על "החוג לתקשורת", אולם חוששני שרק המשוכנעים השתכנעו. רוב התגובות משמאל לזעם הימני על הדחת סג"ל הצביעו על המשך האטימות.
חסידי גבולות 67' באולפנים עדיין בטוחים שהם מבינים בעיתונות יותר מהימין הנבער, ושאין בסיס לטענות הקיפוח שלו. גם ראשי התאגיד בטוחים. השבוע הם חנכו בשעה טובה את אולפניהם בירושלים, אבל לעולם לא יעזבו נפשית את תל־אביב.
