שבוע וקצת לבחירות ואני לא יודעת מה אני הולכת להצביע. זו האמת. הליכוד מנוון ולא מסוגל להיפרד לשלום מנתניהו ירום כבודו ואישומיו, הציונות הדתית מפוררת ולא מצליחה לצאת מדל"ת אמות מגזרותה ולא ליברלית מספיק לדעותיי, ובן־גביר מחוץ לכנסת (זו בדיחה!). אז זה המצב, אני לא בטוחה שאוכל לתת את קולי לימין.
כל זה רע ויפה אבל עדיין לא מסביר למה לא כתבתי טור על הרעיון הלא־בלתי־אפשרי של הצבעה לכחול־לבן. ובכן, הסיבה פשוטה מאוד: האלטרנטיבה לא מספיק טובה בעיניי, לפרקים אף מביכה אותי קלות. ומכיוון שטרם טמטמה אותי השנאה היוקדת של מפלגת רק־לא־ביבי, עדיין לא קניתי את היסוד הנפשי הנחוץ לשימת הפתק 'פה' בקלפי.
לא מנצחים בחירות בעזרת עומק. מנצחים בחירות בסיסמאות. כמה פשוט, ככה עצוב. אומרים לי 'עימות זה טוב', 'עימות זה חשוב'. שטויות. אז ביבי יזְהר, כי זה מה שביבי יודע לעשות היטב באור המצלמות. גנץ יגמגם, כי גנץ מגמגם כשמפציע אור המצלמות. מה זה ייתן לנו, האזרחים? האם יש בזה ערך? האם באמת נקבל סקירת עומק על המדיניות של המפלגות? מדיני־מה?! נו, נסו להיזכר, גרדו בראשכם, מדיניות היא הדבר הזה שלפיו אנחנו אמורים לבחור את האנשים שיקבעו מה הולך לקרות במדינה.
הכתבת הפוליטית שלנו המליצה לי שלא להתייחס לעניין הדו־קרב התקשורתי שנתניהו הזמין אליו את גנץ – כי זה בסך הכול ספין שסופו להתאדות. מסך עשן למסך עשן למסך עשן שהיא מערכת בחירות מתמשכת־עד־מתי. ואני חשבתי שבכל זאת זו הזדמנות טובה לדבר על היחס בין המילים לבפנים. גם אם הם סתם מכניסים אותנו לסחריר.
אם כן, נפנה לרגע קל את המבט אל האחות הגדולה אמריקה. בעימות הראשון בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ, שבו הילרי הייתה אמורה לחסל את מסע הבחירות של טראמפ, שאז עוד נתפס כבדיחה, אמרו הפרשנים שבסופו של דבר ההצלחה היחסית שלו, כלומר מעבר למה שציפו ממנו, גרמה לו להישאר על הרגליים. הרבה מזה היה בזכות הסגנון התוקפני שלו. את העימות ציינו כשפל חדש בשיח הפוליטי והכתירו כמכוער שבעימותים בכל הזמנים. העימות הזה בדיוק, היה התחלת ההתחלה של טראמפ (אגב, שני הצדדים אמרו שהם ניצחו בעימות).
באופן כללי אפשר לומר שנקודת החוזק של טראמפ היא היכולת שלו לדבר בסיסמאות (וכמה עצוב שזו נקודת חוזק). כשקלינטון ניסתה לדבר על מדיניות עומק, ולהביע עמדות מורכבות, יריבה הצהיר: נבנה חומה! לקול מחיאות סוערות! נעשה את אמריקה גדולה אגיין! ומחיאות הכפיים התגברו!
אחרי שטראמפ נכנס לבית הלבן, מצא מחקר שערכה חברת הובר כי כושר הביטוי שלו הולם ילד בכיתה ד', שהוא משתמש בפחות "מילים ייחודיות" מכל נשיא לפניו, ושהוא משתמש במילים עם ממוצע ההברות הנמוך ביותר, 1.33 הברות למילה. שזה נשמע דומה יותר ללנהום מאשר ללנאום. היועצים של הילרי ייעצו לה לדבר בסיסמאות, הזהירו אותה שאם היא תעז לדבר על החיים עצמם היא תישאר מחוץ למשחק, והיא לא שעתה לאזהרותיהם.
אז מה אפשר ללמוד מזה? שמספיק להגיד כמה מילים שהבוחרים רוצים לשמוע? שעדיף לחזור על סיסמאות ולעלוב ביריב שלך? שמי שזוהר תקשורתית ידרוך כוכבו גם בקלפיות?
נתניהו הוא אדם של סיסמאות וצבר כברת דרך משמעותית בהופעות בתקשורת, ואלו לא הדברים שבזכותם אסמוך עליו. גנץ חוזר על סיסמאות שאנשי היח"צ שלו נותנים לו, ולא ממש מוצלח בעסקי השואו־בחירות. אני לא מתכבדת בקלון־שגיאותיו, ועדיין הטעויות שלו מדליקות אצלי נורות אזהרה אדומות – וכל אלו אינם דברים מעוררי אמון ומוטיבציה כדי לסור לקלפי בשבילו.
סוף העימות, אם יהיה, ידוע מראש: כת ביבי־מלך־ישראל תגיד שהם ניצחו. כת רק־לא־ביבי תגיד שהם ניצחו. ומה יהא על המתלבטים?
אם כן המשוואה היא כזו – מספיקות כריזמה וסיסמאות כדי לנצח במערכת בחירות, ולגנץ אין מהן מספיק, ולכן צריך לבחור בווילון מספר 3, שם מסתתרת ענווה וביישנית ה'מדיניות'. כי מדיניות זה לאנשים בלי כריזמה. ואם הוא יעז לדבר על החיים עצמם – חינוך, תחבורה, בריאות, דת ומדינה – הלך עליו. כפי שמצינו אצל הילרי. אבל פה גם אי־אפשר לעשות הנחה לגנץ. אני לא חושבת שהוא יכול לבחור בווילון מספר 3. הייתי שמחה למצוא באלטרנטיבה שהשמאל הציב לנתניהו מישהו שלא צריך פרומפטר, שיש לו תפיסת עולם ומשקפיים שדרכם הוא מסתכל על העולם. בצער רב אני אומרת שלא מצאתי את כל אלו אצלו.
ולכן מה שיקרה הוא שלא נקבל עימות שעניינו מדיניות אלא עוד מנת רדידות לשיח הפוליטי. עוד מנת בדיחות על הגמגומים של גנץ. עוד מנת הערצה של הקוהרנטיות והרהיטות של נתניהו כאילו הן המדד האולטימטיבי והחשוב ביותר לקבוע מי יתפקד כראש הממשלה הטוב ביותר. האם זה טוב לנו, האזרחים?
והרי הסוף ידוע מראש: כת ביבי־מלך־ישראל תגיד שהם ניצחו בעימות. כת רק־לא־ביבי תגיד שהם ניצחו בעימות. ומה יהא על המתלבטים? ומה יהא על אלו שנותנים משקל למילים, אבל זוכרים שלא לבדן יקום ויהיה דבר?
לא רק על עצמי
אבל צריך פה עוד פסקה אחת. יש לומר שמעבר לעניין היש־אין־כריזמה והאין־יש־מדיניות, ההצבעה בישראל לא עוסקת במדיניות, אין כאן עניין של אנשים שמצביעים על דרך או עתיד שאליו הם שואפים. ההצבעה היא שבטית, היא הצהרה על זהות, ואם לאדם יש זהות מורכבת (לא אני, אני מדברת על חברה!) וראייה על־שבטית, הוא לא במשחק.
אומרים לי – תצביעי לפי האינטרסים שלך, תסתכלי על הבחירות דרך החור של הגרוש. שיסללו לך כביש למאחז ושהילד שלך יקבל חינוך טוב. אבל האמת היא שהייתי רוצה שגם ילדים אחרים יקבלו חינוך טוב ושמי שצריך פתרונות תחבורה יקבל אותם, גם אם הוא לא גר במאחז. ולכן, כל עוד משהו עמוק לא ישתנה במציאות הפוליטית הישראלית, אולי אל יהיה חלקי עם המצביעים.
