אתם בטח מכירים אותו. החבר מבית הכנסת או הגיס מהצד הלא נכון של המשפחה; הטיפוס המתחכם הזה שתמיד יגיד את ההפך, שתמיד יהפוך את הסברא. גם אם תגיע עם תיקיית נימוקים מבריקים לסוגיה המדוברת, הוא יגיד בזלזול שאתה בכלל לא רואה את התמונה המלאה. גם אם תציג את הדעה שהוא עצמו תופס בה הוא לעולם לא ירשה לעצמו לענות: "בדיוק ככה חשבתי!" אלא ייאנח ויאמר: "כן, אבל…" (ובגרסה המתנשאת יותר: "הכי קל לומר ש… אבל"). אי אפשר לנצח אותו, אי אפשר להגיע איתו להסכמה. תיקו? הצחקתם אותו. הוא עמוק באיפכא מסתברא. אין יותר יהודי מזה, אין יותר תלמודי מזה.
היית מצפה שהמינוח הכול-כך מוכר הזה, המזוהה עם עולם הפלפול הגאוני של דפי הגמרא, יצוץ כבר בדף הראשון של המסכת הראשונה (דף ב', כידוע, כפי שכל מסכת בתלמוד מתחילה); אם לא בראשון, אז בשני. בשלישי. משהו. אבל לא. המצטרפים החדשים למאות אלפי לומדי הדף היומי בחודשים האחרונים פתחו מסכת ברכות, שקעו לתוכה ולא מצאו איפכא מסתברא אחת לרפואה. עוד דף ועוד דף ועוד עשרה. וכלום. והרי כבר הייתה לנו אוקימתא והייתה סברא וגופא וקשיא ולא קשיא. ולאן נעלמה מטבע הלשון הנושנה? והנה פתאום בדף מה עמוד ב' היא מפציעה בהופעת בכורה. 43.5 דפים מאוחר מהצפוי (מתחילים מדף ב', כבר אמרנו), עכשיו באים?
ובכן, מתברר שחכמת התלמוד לא עומדת על ההיפוך בלבד. לגמרי לא. עמוד אחרי עמוד אתה נחשף הלומד לחכמי ישראל המתעסקים לכאורה בזוטות, בדקדקנות שמגיעה עד לפירורי הכזית וכביצה, אבל למעשה מחדדת את הדעת כמו ניתוח בלשי. הופכת כל אבן, לא עוצרת עד שהיא לא בודקת את כל האופציות שעל השולחן. לתחכום פנים רבות, ולא, הוא לא מתחיל ונגמר בהתחכמות סדרתית. להפך.
ובכל זאת, טוב להיפגש עם מונח מוכר מהווי החיים היהודי. כמו לראות מולך פתאום פנים מוכרות ברחובה של עיר זרה. והנה הוא כאן בסגנון חופשי:
אמר רב דימי בר יוסף בשם רב: שלושה שאכלו יחד והתחייבו לזימון וממילא לברכת מזון משותפת, ואחד מהם יצא לשוק. מה עושים? קוראים לו השניים, ומזמנים עליו אפילו אם אינו לידם. דייק על כך אביי: זאת בתנאי שקוראים לו והוא גם עונה. כן, גם דרך חלון או דלת פתוחה. אבל אם היה רחוק מדי — אינו מצטרף. אמר מר זוטרא: הטענה כי די בזה שהוא שומע ויכול לענות נכונה רק במקרה שהסועדים הם שלושה. אבל בעשרה אנשים – שאז הזימון משודרג להזכרת מלכות שמיים – לא מזמנים עד שיבוא העשירי שהחליט בדיוק לקום ולהסתובב בשוק. או סתם לצאת מהבית. הבנתם את הרעיון.
מקשה רב אשי על מר זוטרא, ואומר: איפכא מסתברא! ההיפך מסתבר יותר, כי תשעה אנשים נראים כעשרה, וגם אם חסר אחד — נו, לא ביג דיל. המניין אינו נראה פגום. אבל שני אנשים לעולם לא נראים כשלושה, וראוי שדווקא הם יצטרכו לחכות לשובו של השלישי כדי להשלים להם לזימון!
טוב, אז זה לא בדיוק האיפכא מסתברא הקלאסי שהופך לך את הטענה מהקצה לקצה, אבל זה גם משהו. רב אשי לא מוותר על הדעה הנראית לו. הוא מנמק סברתו, ומקשה על גדול תורה אחר מתוך הבנה מלאה שרק ככה נקנית תורה. רק ככה נקנית ידיעה.
אגב, הלכה כמר זוטרא. למה? לא מגלים לנו, אבל אפשר להניח שהסיבה פשוטה: משום שהזכרת שם האלוהים בזימון דורשת כבוד של ממש, ולא רק מראית עין של מניין העשרה. כך או כך, מתברר שהתשובה הכי מתוחכמת היא לא בהכרח גם התשובה הנכונה. אז למה חז"ל מצאו לנכון להכניס אותה לתוך הגמרא? לשם מה כל דף ודף בתלמוד שופע דעות שכלל לא נקבעו להלכה? בדיוק בגלל זה, זו כל תורת התלמוד על רגל אחת יציבה: פתחנו פה ספר לימוד. לימוד באמת. לא רק ספר חוקים יבשים שמטרתו להביא לציות ולמילוי פקודה.
חז"ל מרגילים אותנו לחשיבה חדה, לא מתפשרת, כזו שבנויה על השכל הישר לצד עיגון במקורות עם קורטוב של הישענות על סברה. היא רוצה את הדיון, את השיח, את חידוד המוחות לפני ואחרי כל פסיקה. וכן, היא גם מלמדת אותנו לשבור את החשיבה הנעולה, להפוך את המסתבר על פניו ולו לשם בדיקה. זה אולי ההבדל המהותי בין מי שסתם חייב לומר תמיד את ההפך מכולם כשהוא יוצא נגד תפיסה חברתית מקובלת, לבין מי שרוצה באמת לחשוב מחוץ לקופסה. ממש כאן מסתתר הגבול הדק שבין הנודניק למי שלומד – תורה או כל דבר אחר – לומד לשמה.
