אתמול לפנות בוקר נוספה שורה לערך הוויקיפדיה על מייקל בלומברג, לשעבר ראש עיריית ניו־יורק וכיום אחד המתמודדים על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב: "תאריך המוות – 19 בפברואר 2020. סיבת המוות: הסנאטורית אליזבת וורן".
עורכי ויקיפדיה תיקנו את ההלצה הזו בתוך דקות, אבל בעימות הטלוויזיוני שנערך בלאס־וגאס מייקל בלומברג אכן עבר לינץ' אימתני שהפיל אותו לקרשים. המיליארדר היהודי בעל אימפריית התקשורת הנושאת את שמו הגיע לעימות זחוח, יהיר ולא מוכן. הוא הותקף בשידור חי בשלל נושאים, בעיקר על ידי הסנאטורית הפרוגרסיבית ממסצ'וסטס, ונתפס ללא מענה – או גרוע מכך: עם מענה שגרר קריאות בוז מהקהל. זה היה אסון תדמיתי שלבלומברג יהיה קשה לקום ממנו, והוא חייב לעשות את זה מהר, כי בעוד שבוע וחצי יתרחש "סופר טיוזדיי" – יום הצבעה בבחירות המקדימות ב־14 מדינות בו זמנית. בלומברג, שוויתר על המרוצים הראשונים באייווה, בניו־המפשייר, בנוודה ובדרום־קרוליינה, בנה על הגעה ליום ההצבעה הגדול כמועמד טרי ורענן. זה לא ממש הצליח לו.
בארה"ב כבר מתכוננים לעימות הבא. בישראל, בינתיים, המילה "עימות" נשמעת כמו נלקחה מז'אנר המדע הבדיוני או מפרק אפל בהיסטוריה. עם אפס מסורת פוליטית ראויה לשמה ועוד פחות כבוד לבוחר, מועמדים לראשות הממשלה בישראל עושים מההזמנה לעימות חוכא ואטלולא, כלי לעקוץ בו את הצד השני שלא מוכן להגיע אליו. האשמה מוטלת בראש ובראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמאז הפארסה שחווה בעימות מול איציק מרדכי ("תסתכל לי בעיניים") לפני יותר מעשרים שנה, מסרב בעקביות לעימותים.
ברור שפניית הפרסה שלו בימים האחרונים, בהזמנת בני גנץ לעימות, נובעת מהתחושה שבעימות כזה ידו תהיה על העליונה. אבל גם גנץ אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אחרי שאמר במפורש שהוא מוכן לכל עימות – ביודעו שנתניהו מסרב – אין לו זכות ציבורית להתחמק מעימות שנתניהו מסכים אליו, יהיו סיבותיו נכלוליות ככל שיהיו.
עימות בשידור חי הוא הרגע האמיתי, המזוקק והחשוב ביותר שיש למערכת בחירות דמוקרטית להציע. עומדים אז למבחן כל כך הרבה כישורים ויכולות הנדרשות ממי שמתיימר להנהיג את אחת המדינות המסובכות בתבל; בלי הגנה מלאכותית של שידור מוקלט וערוך, בלי חבר יועצים שלוחש באוזן, בלי הכנת תשובות מראש עד רמת הפסיק או סיוע של טלפרומפטר. אבל איכשהו, הציבור בישראל מרשה לפוליטיקאים לעשות מה שבא להם. המציאות הזאת חייבת להיפסק. גופי התקשורת צריכים להתאחד, לחלק ביניהם עימותים לפי סדר, להזמין את המועמדים ולקיים את העימותים ויהי מה. המועמד בוחר לא להגיע? יוצב כיסא ריק במקומו, והמועמד שהגיע יקבל את כל זמן המסך. אי אפשר אחרת.
כמי שמסקר את המערכת הפוליטית האמריקנית אבל חי בישראל, אני נידון לתסכול מתמשך עקב ההשוואה בין שתי המדינות. מצד אחד מערכת שמעוגנת בכללים ברורים וחזקים; מסורת פוליטית שמכובדת בכל הצדדים; ותחושה ציבורית שפוליטיקה היא דבר חשוב ומשפיע שכדאי להתערב בו ולהיות חלק ממנו. מהצד האחר, מדינת ישראל – שמתנהגת פוליטית כמו שטעטל שאיבד את שפיות דעתו. מדינה מדהימה כמעט מכל בחינה, אבל עם פוליטיקאים שרובם מתנהגים באופן ציני ושמעדיפים לדשדש במי אפסיים של רכילות ושטויות במקום לעסוק בדברים החשובים. כמה חבל.
כשמביטים על מערכת הבחירות בארה"ב, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שאחד הגורמים המובהקים להבדלים בין המדינות הוא המבנה הפוליטי שם, שמכריח את המצביעים להסתפק בשתי מפלגות. אצלנו, שמונה רשימות צפויות לעבור הפעם את אחוז החסימה. אין שום סיבה בעולם שמדינה של 330 מיליון איש תוכל להסתפק בשתי מפלגות ועדיין להיות דמוקרטיה תוססת וערנית, ומולה מדינה של פחות מ־10 מיליונים תנפיק עשרות מפלגות שמתוכן שמונה ייכנסו לפרלמנט. פשוט אין סיבה. המציאות הזו גורמת להתקוטטות פנים־גושית אידיוטית וחסרת תוחלת עד לרגע סגירת הקלפי, במקום שכל צד יתמודד עם היריב האידיאולוגי האמיתי שלו.
כישלונה של מפלגת הימין החדש להיכנס לכנסת בבחירות אפריל 2019, בגלל מחסור ב־1,400 קולות, הוא מקרה קיצון המעיד על סדר עדיפויות משונה ולא הגיוני שבו מאמצי המפלגות מוקדשים למאבק אישה ברעותה, כשעד לפני רגע ובעוד רגע קט כולם ישבו סביב שולחן הממשלה כשהם אוחזים בערכים כמעט זהים. בארה"ב יש מלחמת כול בכול בין אגפי המפלגה, אבל היא נעלמת לחלוטין בקיץ, בתום הפריימריס, וכולם מתאחדים תחת דגלו של המנצח במטרה להיאבק ביריב הדמוקרטי או הרפובליקני. כך פועלת פוליטיקה הגיונית, אבל ההיגיון הפוליטי הישראלי הלך לאיבוד בין מיליארדי פתקי ההצבעה שמודפסים כאן ללא הפסקה כבר שנה שלמה.
גם אם נסכים שיהיה מהיר ודרמטי מדי לעבור לשיטה של שתי מפלגות, נסו לחשוב על מערכת של ארבע מפלגות. כבר הצעתי זאת בעבר בטור זה, אבל גם בחירות יש כאן שוב ושוב, אז לא נורא. מפלגת שמאל, מפלגת ימין, מפלגה ערבית ומפלגה דתית־חרדית: האם יש ישראלי אחד שלא יוכל למצוא את עצמו באחת מהמפלגות הללו? ברור שכן, כי אנחנו רגילים שלכל אחד יש מפלגה משלו, אבל התשובה האמיתית היא לא. אין ישראלי כזה. ואין שום סיבה ליותר מארבע מפלגות. ולעימותים מסודרים שכל המועמדים ירגישו חובה לבוא אליהם. פוליטיקאים יקרים, תתחילו להתנהג כאילו יש כאן גם אזרחים. הגיע הזמן.
