לקח לי זמן להבין מדוע משטרת ישראל היתה כה להוטה להניח את ידיה על המסמכים שכביכול גנבתי מידיה במהלך החקירה. עם כל ההמולה המשטרתית סביבי לא התפניתי לקרוא בהם עד לאחר מעשה, כשכתב אתר "סרוגים" אברהם בלוך פרסם את תוכנם. רק אז נפל לי האסימון. הרי מדובר במסמכים שכבר מצויים במחשב המשטרתי, ומדוע המשטרה צריכה להשיג דווקא את העותק שבידי? לפתע הבנתי שהמשטרה לא רצתה כלל את המסמכים לעצמה, רק ניסתה בכל כוחה שאלה לא יגיעו באמצעותי לתקשורת.
קציני המשטרה הרי האשימו אותי בשקר כשטענתי שנעצרתי ונאזקתי על ידם בשל הליכה איטית, והנה במסמך הזה שכותרתו, אגב, "בלתי מסווג" ואף נדרשתי לחתום עליו, כתוב במפורש שהשוטרים עצרו אותי בדיוק בגלל זה: "תוך כדי שאנחנו מלווים אותו בתוך שטח ההר", העיד שם אחד השוטרים בנוגע אליי, "היו לו עצירות שמתועדות במצלמת הגוף שלי. ביקשתי ממנו להתקדם ולהמשיך במסלול ולהפסיק עם העצירות שלו. לאחר שחלפנו על פני רחבת מסגד אל־אקצה התחיל גליק ללכת בקצב איטי מאוד. אמרתי לגליק: 'אני מבקש ממך להמשיך ולהתקדם ולהזדרז בבקשה' אך ללא מענה להוראות שלי. הוא המשיך בקצב האיטי שלו".
במשטרה טענו באוזני התקשורת שעליתי ההרה בלי כל תיאום עמם, אבל בגרסה שבמסמך המדובר הם מודים במפורש שכל העלייה שלי הייתה מתואמת ומלווה בשוטרים מתחילה ועד סוף, כולל תדריך מקדים. טענות המשטרה הפוכות לחלוטין מהאמת בכל פרט. דווקא ביום שלישי, יום המעצר, תיאמתי מראש עם כל שרשרת הפיקוד את העלייה שלי, מכיוון שרציתי שהם ידעו שמגיעים עמי להר שני חברי הקונגרס האמריקני ולא יציקו לי.
ביום המעצר שלי, אגב, החליפה המשטרה ארבע פעמים את גרסתה באשר ל"פשע" שביצעתי. האשימו אותי שהלכתי לאורוות שלמה ונכנסתי למקום שאסור ליהודים להיכנס אליו. לא היה ולא נברא. טענו שנכנסתי בלי תיאום ואז הבינו שגם זה מגוחך.
לי ברור כעת באופן חד־משמעי שהחיפוש בביתי נבע מסיבה אחת בלבד: התבהלה שאחזה במשטרה מכך שהמסמך המסגיר הזה ידלוף לתקשורת. כשבלשי המשטרה באו לביתי הודעתי להם מיד היכן נמצאים המסמכים, בביתו של עורך הדין שייצג אותי, בפתח־תקווה. למרות זאת, הבלשים סירבו להאמין לי והתעקשו לערוך חיפוש ולהפוך את כל הבית. למעשה הם ביקשו שבתקשורת תופיע תמונה של חיפוש בביתי, כדי לפרסם בכל מקום את הטענה שיהודה גליק הוא גנב. כל מה שעשו נועד להשכיח את התמונה הקשה באמת, שבה אני נראה שכוב ואזוק בהר הבית לקול צהלות המוסלמים שם.
כשמפקד יחידת המקומות הקדושים במשטרה, יובל ראובן, הגיע לשטח וראה אותי שוכב על הרצפה אזוק, הוא נחרד מכך והבין מיד את מידת הנזק שנגרמת לתדמית המשטרתית המפוקפקת גם כך. לכן הוא דרש להסיר ממני את האזיקים באופן מיידי וגם התעקש באוזניי שאינני עצור כלל, רק מעוכב, כאילו ההגדרה הרשמית מפחיתה במשהו מחומרת המעשה שעשו כחולי המדים. הביקורת הציבורית הקטלנית שהוטחה כבר בשעות הבוקר במשטרה, הביאה אותה לאבד את הצפון לחלוטין, להגדיש את הסאה ולהביא את הדברים לשיאים של אבסורד כשבחרה לפרוץ לביתי באישון לילה.
כשמשטרת ההר מאשימה אותי או אחרים ב"פרובוקציות" ונמנעת מלפרט מה באמת עשינו, סימן הוא שאין לה דבר וחצי דבר ממשי להיתלות בו. הרי אם אדם הניף שלט, למשל – היא הייתה מפרטת ומציינת שהונף שלט. אם אדם היכה באגרוף היא הייתה מפרטת זאת לאוזני כל ישראל. הביטוי הערטילאי והבלתי מחייב "פרובוקציה", לעומת זאת, משמעו שלמשטרה אין צל צילה של האשמה אמיתית נגדי. והאמת ניתנת להיאמר, שהפרובוקטורים העיקריים בהר הם אנשי המשטרה. האמת היא שההתנהלות המשטרתית הזו היא זו שיוצרת הפרות סדר אסלאמיות בהר הבית. היא, שמכה ומשפילה יהודים, מגרה בכך את תאבונם של שונאי ישראל שם. בפעם הקודמת, כזכור, ההשחרה שהמשטרה טרחה לבצע בי הובילה להתנקשות.
בחג החנוכה האחרון הגנתי על תום ושרה ניסני כשהמשטרה התייחסה כלפיהם וכלפי תינוקם באלימות מקוממת במסוף הכניסה להר. המשטרה נטרה לי טינה בשל כך, וכעת באה הנקמה. אמרתי למפקדי ההר: אין אדם במדינה שמפרגן למשטרת הר הבית יותר ממני. גם אנשי הקונגרס שעליתי עמם להר ונפגשו אחר כך עם השרים ארדן ואוחנה ועם ראש הממשלה נתניהו, סיפרו לכל אלו שלא הצליחו להבין מדוע המשטרה מאיצה בנו כל הזמן.
ההתנהלות המשטרתית הזאת בהר ובגלל ההר כואבת לי, כי הייתי בטוח שהיא נחלת העבר. זה מחזיר אותי ואת פעילי הר הבית עשר שנים ארוכות לאחור, אל ימים של יחס בוטה ובריוני כלפי היהודים, ימים שהעדפנו לשכוח.
אבל מכל האירועים המצערים שהתרחשו השבוע, הכי כואבות לי הצהלות של המוסלמים לנוכח המראה שלי מוכה ומושפל. התמונות שלי מוטל על רצפת הר הבית נתון באזיקים הגיעו לכל העולם, וזה גורם נזק למדינת ישראל. חזרתי כעת ממסע הרצאות בטקסס, שם סיפרתי על השיפור ביחס כלפי יהודים בהר הבית, ופתאום מגיעות התמונות הללו מההר. מה אומר לכל אלה כעת?
