ח"כ לשעבר יצחק פינדרוס הגיע השבוע לישיבה הגבוהה ביצהר כדי לקושש קולות למפלגתו, יהדות התורה, לקראת הבחירות הקרובות. פינדרוס, מקום שמיני ברשימת המפלגה המכהן כמזכ"לה, עקץ בדבריו את יו"ר מפלגת כחול־לבן בני גנץ, כשאמר: "מישהו פעם אמר לי, 'מזל שלא הכרנו אותו כשהיה רמטכ"ל, יכול להיות שלא היינו ישנים בלילה….'". יש לא מעט טעם לפגם בלגלוג של פוליטיקאי חרדי המתנגד לגיוס בחורי ישיבות, על מי שהקדיש עשרות שנים מחייו להגנה על ביטחון ישראל. אבל מעבר לכך, אמירה כזו לא אמורה להישמע מפי מי שמאמין שביטחונה של מדינת ישראל תלוי בעולם התורה יותר מאשר בזהותו של הרמטכ"ל. מי שטוען ש"תורה מגנא ומצלא", כלומר שהתורה מגינה ומצילה, אמור לישון טוב בלילה גם אם הוא לא סומך על הרמטכ"ל.
בשבוע שעבר קיימה ישיבת ההסדר 'אהבת ישראל' בנתיבות אירוע לציון עשרים שנה להקמתה. לפני 11 שנה איבדה הישיבה את אחד מתלמידיה, דביר עמנואלוף, במבצע עופרת יצוקה. במהלך המבצע הגעתי לבקר בישיבה ומצאתי את תלמידיה מתמרנים בין לימוד תורה בבית המדרש ובין קבלת אחריות לתחזוקת המקלטים המשותפים בנתיבות ולתצפיתנות מטעם העירייה על מקום נפילת הטילים בעיר. אחרי הביקור בישיבת ההסדר קפצתי לבקר גם ב'ישיבת הנגב' החרדית (בעבר ישיבת עזתה), שממוקמת גם היא בנתיבות. לא מצאתי שם נפש חיה. תלמידי הישיבה, יחד עם רבניהם, העתיקו את מקום לימודם מנתיבות לישיבה אחרת באזור המרכז עד יעבור זעם. היחידים שהסתובבו במתחם הישיבה היו עובדי התחזוקה של הישיבה, תושבי העיר.
ישיבת הנגב לא הייתה היחידה שהתרוקנה אז מתלמידיה. גם בישיבות חרדיות אחרות בדרום העדיפו להתמודד אז עם המציאות החדשה בבריחה. אני זוכר שהרהרתי על האירוניה בכך שדווקא אלו שאינם מייחסים חשיבות לשירות בצבא, בטענה שהתורה מגינה עליהם, תפסו את הרגליים וברחו עם נפילת הטיל הראשון. יצחק פינדרוס, בביקורו בישיבה ביצהר, ביקש לחבר בין עולם התורה הדתי־לאומי לעולם התורה החרדי. אין ספק שיש הרבה מן המשותף בין העולמות, אבל צריכים לזכור גם את ההבדל.
יהדות התורה קיבלה חמישית מקולות המתנחלים בבחירות שהתקיימו בספטמבר, והיא המפלגה השלישית בגודלה ביו"ש, אחרי ימינה והליכוד. רוב הקולות הללו מגיעים אמנם משתי הערים החרדיות מודיעין־עילית וביתר־עילית, אבל גם ביצהר שבה ביקר פינדרוס קיבלה יהדות התורה 6.5% מהקולות, נתון גבוה יותר מאחוז הקולות הארצי של המפלגה.
בשבוע שבו מציינים את יום גוש קטיף במערכות החינוך, כדאי לזכור גם היכן הייתה יהדות התורה בתקופת המאבק נגד העקירה. חצי שנה לפני עקירת גוש קטיף נכנסה המפלגה לממשלתו של שרון והייתה חלק ממנה גם במהלך החרבת היישובים. הדוחף העיקרי להיכנס לממשלה היה ח"כ יעקב ליצמן, שקיבל בתמורה את ראשות ועדת הכספים, אבל גם הזרם הליטאי יישר קו. תושבים מגוש קטיף שהגיעו אז אל הרב אלישיב, מנהיג הציבור הליטאי, כדי לשכנעו שיורה לאנשיו בכנסת להתנגד לתוכנית, נחסמו על ידי מקורביו. הגמרות בישיבות החרדיות לא רעדו כשהדחפורים עלו על הישיבות בנוה־דקלים, כפר־דרום ועצמונה. המשנה במסכת אבות מזהירה את לומדי התורה שלא לעשות את התורה "קרדום לחפור בה". בפרפרזה על האזהרה של חז"ל, אפשר לומר בכאב שהציבור החרדי עשה אז את תורתו כדחפור לעקור בה עולם תורה אחר.
גוש תחת גוש
יום גוש קטיף במערכות החינוך נקבע בכ"ב בשבט ולא בתקופת העקירה, משתי סיבות. הסיבה הראשונה והעיקרית היא שהיישובים נעקרו בחודש אב, וציון ימי העקירה בחודש זה לא יכול לבוא לידי ביטוי במוסדות החינוך, שנמצאים בחופש בתקופה זו של השנה. הבחירה בכ"ב בשבט נבעה מכך שביום זה, בשנת תשל"ז, עלה לקרקע נצר־חזני, היישוב הראשון של גוש קטיף. אנשי גוש קטיף רוצים שעיצוב הזיכרון של יישוביהם לא יהיה רק בהקשר של מאבק וחורבן, אלא גם בהקשר של התיישבות.
גם אחרי שנעקרו מגוש קטיף, בחרו רבים מתושבי הגוש ליישב חבלי ארץ ריקים על המפה. חלקם הקימו את היישובים החדשים בחולות חלוצה שבנגב המערבי, וחלקם הקימו את גוש היישובים החדש במזרח לכיש, בסמוך לגדר ההפרדה, מול הרי חברון. לפני שבועיים כתבתי כאן על מפת המדינה הפלסטינית בתוכנית המאה של טראמפ, הכוללת חלקים מחולות חלוצה. הזכרתי את היישובים של יוצאי גוש קטיף בחלק המערבי של חלוצה, שהצילו לפחות חלק מהאזור מחשש מסירה לפלסטינים. בעקבות הטור הזכיר לי הרב נוח ויז'ונסקי, רב היישוב כרמי־קטיף שבמזרח לכיש, שבמפות חילופי השטחים שעלו על השולחן בתקופת ממשלת ברק, דובר גם על אזור מזרח לכיש, שבו ממוקמים היום יישוביהם של עקורי גוש קטיף.
ח"כ לשעבר זבולון כלפה היה ממובילי ההתיישבות של אנשי גוש קטיף במזרח לכיש. השבוע הוא סיפר לי שההצעה להקים שם את גוש היישובים החדש הגיעה ממשרד ראש הממשלה, ימים ספורים לאחר העקירה. "חיפשנו אזור התיישבות שיש בו אתגר לאומי ושניתן להקים בו גוש יישובים במהירות יחסית, ואחת האפשרויות המובילות שהגיעה ממשרד ראש הממשלה הייתה האזור הזה". כלפה נזכר כיצד בסיורים שהתקיימו, הוסבר לאנשי גוש קטיף שבצידו המזרחי של הקו הירוק מתגוררים כמאה אלף פלסטינים באזור קו התפר של גבעות לכיש, ומולם ישנם רק כמה יישובים יהודיים קטנים ובודדים.
פחות מ־15 שנים אחרי, יותר מ־4,000 תושבים מתגוררים בכרמי־קטיף, בני־דקלים ונטע, שלושת היישובים החדשים שהקימו שם תושבי גוש־קטיף, ובקיבוץ שומריה שחודש על ידיהם. האפקט ההתיישבותי היה מיידי. במפת הגבולות שהציג אולמרט לאבו־מאזן בשנת 2009, אזור מזרח לכיש כבר לא הופיע כאופציה לחילופי שטחים בהסדר עתידי. גוש קטיף אמנם נמחק ממפת ההתיישבות, אבל הגוש החדש שהקימו אנשיו, הצליח למחוק לפחות חלק מהמפה המסוכנת של הוויתורים.
