לפחות מחצית ממהדורת חדשות סוף השבוע עם דנה ויס בחדשות 12 הוקדשה להתפשטות נגיף הקורונה בארץ. דרגת הסיכון עולה מדרגה, ואיתה הפאניקה התקשורתית. כלל לא ברור אם קבוצת התיירים הדרום קוריאנית נשאה את הנגיף בעודה משוטטת באתרנו הקדושים, או שחבריה נדבקו אחרי שחזרו לארצם, אבל הגושפנקא ניתנה: הקורונה כבר כאן.
בטון האופייני לשעות המתוחות ביותר דיווחו הכתבים מבאר שבע – שם נשלחו תלמידי בית ספר לבידוד – מנתב"ג וממסיבת העיתונאים של משרד הבריאות, על ההתפתחויות. הרבה מלל, מעט מידע. על המסך שבאולפן נראו כל העת תמונות אנשים עם חליפות מיגון ומסכות אימתניות. המגיפה בדרך. הישארו עימנו במשדר התבהלה המיוחד.
יש להודות, ההיסטריה עושה את שלה. גם אני, הנמנית עם המצקצקים, מצאתי את עצמי עוקבת בדריכות אחר מסלולם של דרום הקוריאנים בארץ. אולי חלפתי על פניהם סמוך לרכבת הקלה? אולי אכלנו באותה מסעדה?
סיקור הנגיף הסיני מזמן יצא מפרופורציה, אבל אם עד עכשיו דחפה התקשורת את אפה למחוזות לא-לנו, נדמה שעתה יש חשיבות ציבורית להעלאת הנושא לראש סדר היום. כשמנכ"ל משרד הבריאות מסביר בפנים חתומות שפוטנציאל ההידבקות בישראל גבוה מאוד, קשה להמעיט בעוצמת הדרמה. יש רגעים בהם על התקשורת לגלם את תפקידה הישן והטוב, כצינור המעביר מידע. משרד הבריאות זקוק להתגייסות הציבור, שעליו לגלות עתה משמעת ואחריות. הדרך לפנות אליו בצורה ישירה, נטולת פייק ניוז, היא דרך התקשורת המסורתית. ובכל זאת, קשה שלא לתהות: האם מערכות החדשות לא נהנות יותר מדי בדרך?
תאוות ההיסטריה תמיד הייתה מנת חלקה של התקשורת, וגם היכולת לשחק מגוון תפקידים בעת ובעונה אחת. הרי אותם עיתונאים שזורעים אימה בלב הצופים כבר למעלה מחודש היו הראשונים להלין נגד ליצמן ומשרד הבריאות על החלטתם לחסום את שערי נתב"ג בפני תיירים לא רצויים. עכשיו נשמעת ביקורת על כך שדווקא דרום קוריאה נשארה מחוץ למגבלה. ממש כמו בפרשת נעמה יששכר, שוב אנחנו רואים איך מי שהזינו את הציבור בכפית גדושה בדרמה, באים בטענות נגד גורמים בממשלה כשאלו נוקטים בצעדים.
מוקדם לדעת מהן ההשלכות של התפשטות הנגיף, אם בכלל התפשט. ייתכן ואכן תחזיות האימים יתממשו, ונמצא את עצמנו בתוך זמן מה מבודדים בבתים. אנשים במסכות מהלכים ברחובות דוממים. ואולי הקורונה תחלוף ביעף. לפאניקה שלום. בינתיים, נקווה שאנשי ה"יהיה בסדר", שמסרבים להיכנס לבידוד, ואנשי ההיסטריה הרעבים לעוד סטרס, יפנו את מקומם בפריים טיים לרציונליות, האחריות והשפיות. אם הם עוד ישנם.
