כבר 71 שנה שהאו"ם מחבק את הפלסטינים חיבוק דוב. פעם אחר פעם, בניסיון לכאורה לסייע להם באמצעות פגיעה בישראל, הקהילה הבינלאומית פוגעת בפלסטינים ובעתידם. בלהיטותו לפגוע בישראל, שופך האו"ם את התינוק עם המים – והקורבנות שלו הם הפלסטינים.
פרסום "הרשימה השחורה" של מועצת זכויות האדם היא דוגמה מובהקת לכך. מדינות שזכויות אדם הן לא יותר משמועה מבחינתן, כמו אפגניסטן, ונצואלה וקטאר, מבקשות להחרים חברות שפועלות מעבר לקו הירוק. איך חרם כזה יעזור לפלסטינים? הוא לא. מי שייפגעו אם מוטורולה או בוקינג לא יפעלו מעבר לקו הירוק יהיו מאות ואלפי הפלסטינים שמועסקים בשלל בתי העסק והמפעלים ביו"ש. הם יישארו בלי עבודה. כך קרה לעובדי מפעל "סודה סטרים", שפוטרו עקב מעבר המפעל לנגב. מהמעבר הרוויחו מאות בדואים אזרחי ישראל, המועסקים שם עכשיו. בזמן שהתיאום הביטחוני בין הרשות הפלסטינית לישראל עומד על כרעי תרנגולת, הדבר האחרון שהפלסטינים ואנחנו צריכים הם אנשים שינקטו צעדי ייאוש עקב מצוקה כלכלית.
האולם החשוב ביותר במטה האו"ם בניו־יורק, זה של מועצת הביטחון, עומד לראות החודש את אחד המחזות הציניים ביותר מאז הקמתו. הנשיאה התורנית של מועצת הביטחון, בלגיה, שעד היום מנסה להשכיח את זכר פעולות חייליה בקונגו ובמדינות נוספות באפריקה, מפגינה עזות מצח ומזמינה נציג של ארגון המתקרא "הגנה על ילדים בפלסטין" לסקור את המצב ביו"ש במועצת הביטחון. האם הארגון הזה יוצא נגד השימוש שעושים הפלסטינים בילדים כמגן אנושי? האם הוא יוצא נגד החינוך לשנאה ולאלימות בבתי הספר הפלסטיניים? האם הוא יוצא נגד ההנהגה הפלסטינית, שדנה ילדים לחיי הזנחה ועוני? ברור שלא. הדבר האחרון שמעניין את הארגון הוא עתידם של ילדים. הדבר היחיד שמעניין אותו הוא לפגוע בישראל באמצעות הפצת שקרים.
אולי יש מי שמופתעים מכך, אך אני לא. לאו"ם יש מסורת של ניסיונות לשים את ישראל ברשימות שחורות ולגרום לדה־לגיטימציה שלה. זכור לשמצה סיפורה של ליילה זרוגי מאלג'יריה, השליחה המיוחדת של מזכ"ל האו"ם לילדים באזורי מלחמה. זרוגי קפצה על ההזדמנות לשתף פעולה עם חמאס ושאר ארגוני הטרור הפלסטיניים, והתייחסה אליהם כאורים ותומים בדו"ח שכלל שלל האשמות שקר כלפי ישראל. כמובן, בה בעת היא נהנתה ממעבר חופשי בישראל כשליחה של מזכ"ל האו"ם.
לו היו הארגונים ושליחי האו"ם מעוניינים באמת בסיוע לפלסטינים, הם היו שמים אותם במרכז ולא מקדישים את זמנם לפגיעה בישראל, המקדשת את זכויות האדם, ומתוך כבוד לקהילה הבינלאומית מעניקה לגיטימציה למי שעושים לה דה־לגיטימציה, מעצם שיתוף הפעולה איתם.
כבר 71 שנה שהמאמצים לפגוע בישראל באמצעות הפלסטינים כושלים, והיא רק מתחזקת. כעת על כל הצדדים לחשב מסלול מחדש. הקהילה הבינלאומית צריכה להפסיק לפעול נגד ישראל בתירוץ של עזרה לפלסטינים. הפלסטינים צריכים להשקיע בצמיחה ובבניית מוסדות למען עמם.
ישראל, מצידה, צריכה ללכת בשני נתיבים מקבילים. מחד גיסא, עליה להמשיך לחקור את מעשיה ביסודיות ולפעול בכל פעם שמתגלה חריגה מהסטנדרט הגבוה שהיא מציבה לעצמה. הבדיקה העצמית הזאת היא אחת הסיבות לכך שישראל הצליחה עד כה לסכל את הניסיונות של זרוגי ודומיה להכניס אותנו לרשימות שחורות. מאידך גיסא, עליה לדעת לעמוד בנחישות על שלה מול מי שלא נותנים לעובדות להפריע להם בדרך לפגיעה בה, ואם יהיה צורך אפילו לשקול מחדש שיתוף פעולה איתם. כי בזירה הבינלאומית, מי שלא מכבד את עצמו לא זוכה לכבוד מאחרים.
