זכתה הנרייטה סולד, מייסדת "עליית הנוער", וכבר בשנות החמישים של המאה הקודמת הפך יום פטירתה ל"יום האם", המציין את חשיבות תפקידה של האם הישראלית, ויחול ביום שלישי הבא. זה קרה למרות – ואולי בגלל – שלסולד לא היו ילדים משלה, כך שכל ילדי עליית הנוער נחשבו למעין ילדיה. לאחר מכן, בשנות התשעים של התקינות הפוליטית, התעוררה דווקא התנגדות פמיניסטית לציון התאריך הזה, שבא כביכול להדגיש את תפקידן האמהי של הנשים, והוא הפך ליום המשפחה. ככזה, נדמה שציונו דווקא קצת נחלש עם השנים, בוודאי מול ציון ימי אהבה וזוגיות כמו ט"ו באב, או מקבילו הלועזי הממוסחר, "ולנטיינז דיי".
חבל שכך. כי יום המשפחה יכול וראוי להיות לא רק יום חגיגתו של התא החברתי הבסיסי והחשוב ביותר. במבט נכון ומעמיק, הוא יכול וראוי גם להיות מודל לאופן שבו צריכות להתקיים מערכות יחסים גם בתאים החברתיים הגדולים יותר: קהילה, מדינה, ואולי אף האנושות כולה. את כללי החיים במשפחה לא מנסחים שום משפטנים, ולכן יש בעצם הקשר האינטימי בין חבריה מודל לכמה עקרונות יסוד, שהלוואי שהיו מאומצים גם במסגרות הגדולות יותר.
העיקרון החשוב ביותר הוא הנחת היסוד שהקשר בין בני המשפחה חשוב יותר מהאידיאולוגיה שהמשפחה מאמינה בה. משפחה חילונית שאחד מבניה הפך לדתי, ולפחות בציונות הדתית גם משפחה דתית שאחד מבניה הפך לחילוני, בדרך כלל תמשיך לאהוב אותו ולחבק אותו, ותרצה לשמור על מקומו במשפחה – אף שאורחות חייו נעשו שונים לגמרי מאלה של המשפחה. מי שלא נוהגות כך אינן משפחות שיש להעריצן על הנאמנות האידיאולוגית.
זה נכון גם לגבי המשפחות הדתיות והמסורתיות שאחד מילדיהן יצא מהארון וסיפר שהוא להט"ב. לפחות בעשור האחרון ברור לרוב המשפחות האלה שיש לחבק את הילדים שזהותם המינית שונה. לגביהם החיבוק אינו רק שמירה על מעמדם במשפחה, ולפעמים הוא ההבדל בין חיים למוות. מותר להניח, או לפחות לקוות, שאם יתגלה ילד להט"ב במשפחה חרד"לית, אפילו כזו של מישהו ממייסדי מפלגת נעם, הוריו לא יכנו אותו סוטה ולא יגדירו אותו כחולה, כפי שהם נוטים לעשות בחזית החברתית הרחבה.
העיקרון השני שאפשר ללמוד מן המשפחה הוא הצורך באיזון בין זכויות לחובות. השיח המערבי בעשורים האחרונים התמקד בזכויות הפרט, בעוד צורכי החברה ככלל נחשבו משניים. אפילו סוגיית הביטחון קיבלה בשיח הליברלי מעמד של משהו שראוי להתחשב בו רק כשמגיעים למצב של ודאות קרובה לפגיעה. זה לא המצב בשיח המשפחתי. גם הליברל הגדול ביותר לא ירצה שכל אחד מבני משפחתו יעסוק רק במימוש זכויותיו, והדאגה לכלל המשפחתי תהיה רלוונטית רק כאשר תתגלה ודאות קרובה לפגיעה בשלום המשפחה – ולו מהסיבה הפשוטה שבמצב כזה כבר יהיה מאוחר מדי לתיקון.
עיקרון שלישי הוא חשיבות השוויון. מסיפור יוסף ואחיו ועד ההעדפה הקבועה של הבן שאינו בכור, בניגוד גמור למנהגי התקופה ולציווי התורה עצמה, ספר בראשית מלמד אותנו על הסכנה הגדולה שבהעדפת אחד האחים על פני עמיתיו. במשפחות מודרניות זה אחד מכללי היסוד שכל הורה יודע לשנן, והיוצא מן הכלל הוא רק כשלאחד הילדים יש צרכים מיוחדים. יתר על כן: להורים מתפקדים ברור לגמרי שלא די לדאוג באופן שוויוני לצורכי הילדים; חשוב לא פחות לדאוג לתחושת השוויון ביניהם מבחינת מעמדם במשפחה.
יש ודאי עוד עקרונות רבים שאפשר ללמוד מן המשפחה. אבל החשוב ביותר הוא להבין שהפער בין המשפחה לחברה אינו חושף את חולשתה של המשפחה לעומת החברה הגדולה, שבה יכולים כביכול לבוא לידי ביטוי העקרונות הגדולים, אלא מציג את יתרונה של המשפחה. אנחנו נזהרים יותר בחיי המשפחה כי הקשרים בתוכה אינטימיים וקרובים, והקשר בין התנהגות ותוצאתה, החיובית או השלילית, ברורים יותר. אנחנו מרשים לעצמנו לנהוג בהפקרות יחסית בחברה הרחבה לא בגלל עודף אידיאולוגיה, אלא בגלל פחות תחושת אחריות. אם יופנם הלקח הזה, נוכל להעמיד בפנינו גם יעד של חברה מתפקדת, ולא רק משפחה מתפקדת.
