בעוד כמה ימים נזדמן שוב לקלפי הקרובה למקום מגורינו, נצביע ונבחר את נציגינו לכנסת המי סופר. יעידו המועמדים החורשים את הארץ כבר שנה ברציפות שהיה קשה מספיק להוציא את הציבור מביתו בבחירות הראשונות בשרשרת. הפעם – זה כמעט בגדר הבלתי אפשרי.
האדישות פושה בכול, ובצדק. הכול נכון: הטענה שהנציגים שלנו לא עשו את המרב אז למה שאנחנו נעשה, והטענה ששום דבר לא משנה את הסקרים המשכפלים את עצמם משבוע לשבוע, אפילו לא תוכנית המאה של טראמפ. הכול מלבה את האדישות (אם אפשר בכלל לומר משפט כזה) ומחזק את האומרים שלא יצביעו הפעם, שיסתדרו בלעדיהם, כי ממילא מה זה משנה.
אבל מה, אין לאף אחד זכות להתעלם מהבחירות. לא בארץ, לא במצב הזה, לא כשכל כך הרבה מוטל על כפות המאזניים. האמת, אני לא יודעת אם אי פעם נוכל באמת בלב שלם לוותר על זכותנו לבחור. אולי בעתיד הרחוק. עד אז זאת לא זכות, זאת חובה.
נכון, הציבור הימני נשחק והולך מבחירות לבחירות. זה לא כי הוא רואה את האור הגדול בשמאל, שלא קיים, אלא בגלל ליברמן ונתניהו. אני מבינה את הקושי בהצבעה לאחד מהם. מזל שבגוש הימין יש עוד אפשרויות.
אחת מהסיבות לאדישות ולירידה בשיעור ההצבעה בעולם כולו היא התחושה שאין לאזרח הקטן אפשרות אמיתית להשפיע. יש גם משהו פתטי במנהיג חזק שמחזר אחר מצביעים – פעם בכמה שנים (או חודשים, במקרה שלנו), פתאום אכפת למנהיגינו מה אנחנו חושבים ומרגישים, ופתאום אנחנו שולטים בהם ולא ההפך. זה מצייר אותם באור חלש. אבל לא בכך עסקינן, אלא בכוח, בהשפעה, וביכולת לשנות את ההיסטוריה.
השבוע, בכ"ה בשבט, ציינו את יום הירצחו של יאיר, הוא אברהם שטרן, מחולל מחתרת לח"י. שטרן היה יחידי. סביבו התקבצו מעט, סביבם עוד מעט. בגדולתה מנתה המחתרת כמה מאות לוחמים, רבים מהם צעירים מאוד, בני עשרה. הם שינו את ההיסטוריה. נכון, הדור היה שונה והמצב היה שונה ובכל זאת: הייתה אפשרות להיות אדישים. הייתה אפשרות לרקוד עם קצינים אנגלים בטיילת בתל־אביב, לאכול גלידה, לשתות גזוז. היו כל הסיבות שבעולם לא להצטרף למחתרת, לא לחיות חיים של פחד, של ניתוק מהמשפחה, מהחברים ומהחיים הנורמליים, חיים שלעיתים קרובות מדי הסתיימו מוקדם מדי.
השבוע לפני שלושים שנה בדיוק שוחרר נלסון מנדלה מ־27 שנים בכלא. אם נתייחס רק לראשית פעילותו, הוא הצליח להוציא, כמעט לבדו, מאות אלפי אנשים לרחובות, כדי להתקומם בצורה בלתי אלימה במשטר האפרטהייד. אני מדלגת על התקופה שבה בחר בדרך האלימות והטרור, וקופצת לימים שלאחר שחרורו מהכלא, כשהוא ונשיא המדינה הובילו מהלך שבסופו בוטלו חוקי האפרטהייד ונערכו בחירות דמוקרטיות, שבהן כל האזרחים, ולא משנה מה צבעם, הורשו להצביע. רק ב־1994 ורק בזכות מנדלה התאפשר המהלך המדהים הזה.
השבוע לפני 77 שנה, בשנת 1943, נתפסו חברי "הוורד הלבן" לאחר שהפיצו עלונים אנטי־נאציים באוניברסיטת מינכן. אלו היו שישה סטודנטים גרמנים צעירים, שניסחו והדפיסו במכונת שכפול בסיסית בין 6,000 ל־9,000 עותקים של עלונים הקוראים לסיום השלטון הנאצי. הם הפיצו את העלונים בדואר ובאמצעות בלדרים. שניים מהם נתפסו כשפיזרו את העלונים במסדרונות אוניברסיטת מינכן, כדי שהסטודנטים יוכלו לאסוף אותם בדרכם לשיעורים. בעקבותיהם נתפסה כל הקבוצה, וכולם הועמדו לדין והוצאו להורג בגליוטינה. העלון השישי והאחרון הוברח לסקנדינביה ומשם לבריטניה, ופוזר במיליוני עותקים בשמי גרמניה ממטוסי בעלות הברית. הקבוצה לא הפילה את המשטר הנאצי. לא הייתה לה שום השפעה על ההיסטוריה, אך היא הייתה ועודנה השראה ואות מופת לצעירי גרמניה. הם נחשבים לדמויות דגולות במדינה, ונבחרו למקום הרביעי ברשימת האנשים הגדולים בגרמניה.
אני לא מבקשת מאיש להקריב את חייו. אין צורך להילחם בבריטים, בשלטון הגזעני בדרום אפריקה או בשלטון הנאצי. איננו עומדים בפני אף אחד מאלה, זהו לא האתגר שניצב בפנינו. אני רק מבקשת: אל תיכנעו לאדישות האומרת שלא משנה מה האזרח הקטן יעשה. כי זה כן. כמעט תמיד כן. יש לכם אפשרות לתרום את חלקכם לשינוי ההיסטוריה, וזה ייקח חמש דקות. אחר כך תצאו לטייל בלב שקט, ולהתפלל לארבע שנים מלאות של אדישות נורמלית.
